סיפור ההפלגה:
ספינת המעפילים 'לא תפחידונו' הייתה הראשונה שיצאה לדרכה מאיטליה לאחר הצבעת האו"ם ב29 בנובמבר. ההחלטה על שילוחה התקבלה בהוראתהסוכנות היהודית ומפקדת המוסד לעלייה ב' של ההגנה. הרעיון היה לבדוק כיצד ינהגו השלטונות הבריטיים. לכן, בספינה זו היו למעלה מ100- נשים הרות ו250 תינוקות עד גיל שנתיים לערך. שמה של הספינה שונה בעת תפיסתה ל 'לא תפחידונו'. שמה הקודם היה 'Saturna('קודם לכן Christina Marina). הייתה זו ספינה עשויה עץ, בעלת שני תרנים וסיפון אחד. הספינה נרכשה ע"י המוסד לעלייה ב' באמצעות קבלן יווני וכדי להתאימה למשימה, הכינו בבטן האונייה דרגשי לינה מעץ. שמונה מלחים איטלקיים נשכרו להפלגה, ביניהם רב חובל.
מהארץ הגיעו ארבעה אנשים מהפל"ים. מפקד הספינה גד לסקר, אתו היו פנחס מישקוב ו גדעונית ציפורה רוזן. וכן באופן לא רשמי דן בן אמוץ – על פי בקשה אישית שלמאיר לוין שביים סרט על מסעם של המעפילים בשם 'הבלתי לגאליים'. אל הספינה הועלו 853 מעפילים מפולין, צ'כסלובקיה, רומניה והונגריה. חלקם היו בקבוצות מאורגנות של תנועות הנוער הציוניות, כמו גורדוניה, השומר הצעיר, בית"ר, בני עקיבא. חלקם היו בעלי משפחות וחלקם קבוצות נוער. חלק מהמשפחות לא היו שייכות לשום ארגון כפי שהעיד חיים יחיל שהיה אחראי על ארגון המעפילים.
, בריולטה, סנטה דה לאוקה ועוד. הם רוכזו ביער המעפילים הגיעו ממחנות עקורים שונים באיטליה. חלקם הגדול הגיעו מדרום איטליה, כמו בארי ליד העיירה פאשה רומנה מצפון לרומא. בערב למחרת הגיעה הספינה למרחק של מאות מטרים בודדים מהחוף. בחוף הייתה תכונה מיוחדת, פרוז'קטורים ענקיים הועמדו לצורך צילום והסרטת העלייה על האונייה והמשך מסעה בים. בחוף הייתה גם עדה סרני בעצמה שהייתה מפקדת
המוסד לעלייה ב' באיטליה. אנשי העיירה שמו לב לתכונה הבלתי רגילה והגיעו לחוף. עדה דוברת איטלקית רהוטה הסבירה להם שמצלמים סרט. האנשים רצו להצטלם ולקבל תשלום וכן כמובן לעזור בהבאת המעפילים מהסירות בחוף עד לספינה.
המעפילים הפליגו בעלות השחר של 11 בדצמבר מחוף צ'וויטקוקיה שבמערב איטליה. איתם כאמור היה צוות של ההסרטה. הצלם ברטאו הס, השחקנים טרסקה טורס ויצחק מיכאלימיכאלוביץ. הבמאי היה הסופר והעיתונאי מאיר לוין. מסלול ההפלגה המתוכנן של הספינה: מפאשה רומנה דרומה דרך מיצרי סינה, כרתים, אלכסנדריה ומשם לאורך החוף צפונה אל עבר יפו, חיפה. כעבור שבוע לערך פרצה סערה קשה בים שאילצה
את המלחים לסובב את הספינה למציאת מחסה, אך קמה מהומה בין המעפילים ורב החובל ומפקד האונייה. העניין סודר והים נרגע והספינה המשיכה בדרכה.
בבטן הספינה היה מחניק מאוד, אך אסרו על האנשים לעלות לסיפון, רק מי שמוכרח הורשה לעלות. ההפלגה נמשכה שבועיים, במהלכה נולד גם תינוק. על סיפון הספינה היה הרופא ד"ר סיקולאר שידיו היו עמוסות בעבודה.

יום שני ט' לחודש טבת תש"ח נתגלתה הספינה ע"י הכוחות הבריטיים, ארבע משחתות ליוו את האונייה

בתאריך 22 לחודש דצמבר שנת ,1947 לחיפה. ב23 בדצמבר בשש וחצי בבוקר השתלטו הבריטיים על הספינה. המעפילים על פי הוראה לא התנגדו משום הפעוטות הרבים שעל סיפון הספינה. ספינת הגירוש הבריטית 'אושן ויגור' עגנה לידה מוכנה להעלות עליה את המעפילים ולשאתם למחנות המעצר בקפריסין. פרט ל 13 מעפילים חולים כל השאר נשלחו למחנות המעצר בקפריסין. הסערות המשיכו לפקוד אותם, גם לקראת ההורדה בפמגוסטה הייתה סערה שעכבה את ההורדה ביום אחד.

בקיץ 1948 נשלפה הספינה מ'צי הצללים'​, שופצה, ועסקה בהבאת עולים תחת השם 'ירדנה'.​​​