מעפילים - בנו את הארץ, בונים את הזיכרון
"שורות המגינים בקפריסין תרמו למלחמת השחרור לפחות אוגדה" יואש צידון (צ'אטו)
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד, עָמַד נוֹפֵל־אַפַּיִם.
כָּבַשׁ בּוֹ רֹאשׁ אֲבִי-אִמְּךָ, פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם.
נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, עִם אֱלוֹהָיו בִּשְׁנַיִם.
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ נִכְרַת, נִכְרַת וַיְהִי לְתֹרֶן...
הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!
בקרו
אותנו
הסרטים
הקהילה
ויקיפדיה
ההעפלה
ההעפלה בדרך הים אל ארץ ישראל המנדטורית החלה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כבר בתקופת הממשל הצבאי הבריטי )טרום המנדט( 30 אוקטובר 1918 – יולי 1920 הגיעו יהודים בדרך הים למרות עיקרון "הסטטוס קוו" ]שימור המצב הקיים באיזור כבוש[ שהיווה את הגישה הבריטית כלפי ארץ ישראל )ושהתבסס על אמנת האג מ 1908(. רוב הבאים היו תושבים חוזרים שגורשו מהארץ בשנות המלחמה )רפטריאציה(. תחילה אפשרו הבריטים לאותם החוזרים כניסה ללא אשרות ואחר התנו זאת בהגשת בקשה לאשרה הארץ. ידועה בייחודה היא האוניה רוסלאן )19 נובמבר 1919( שבה הגיעו מאודיסה חוזרים וגם כאלה שהתחזו לחוזרים, סה"כ 671 איש, ביניהם אנשי רוח בולטים שבציוני אודסה יחד עם רופאים, מהנדסים ופעילי ציבור. היו גם עולים שהגיעו מרוסיה וממזרח אירופה דרך קושטא או ביירות ומשם בדרכי היבשה לצפון הארץ. פה ושם הצליחו מעטים להיכנס בהתערבות ההסתדרות הציונית )שהייתה בדילמה ולא הייתה נלהבת להביא עולים בשל הקשיים בארץ ישראל שלאחר מלחמת העולם הראשונה(, כמו "קבוצת המאה וחמישה" שהפליגו מאיטליה )נפולי( למצרים וקיבלו לאחר השתדלויות רבות הסכמה מהמפקדה הצבאית העליונה הבריטית באישור גנרל אלנבי להיכנס לארץ )פסח 1919(. שבועיים לאחר הגיעובאותה דרך עוד 26 חלוצים פולנים. בתקופת הממשל הבריטי טרום המנדט עלו לארץ 10,000 יהודים, כ 40% מהם היו תושבים חוזרים
בנוסף, התנועה הרביזיוניסטית הביאה באופן עצמאי בשנים שלפני המלחמה 10,000 עולים דרך הים (שליש מהעולים בתקופה זו). עמדתם הייתה להימנע מעליה סלקטיבית והתנגדות להגשמה הדרגתית שאפיינו את המנהיגות הציונית הרשמית, ביניהם רופין וויצמן. הם גם התנגדו לשיטת חלוקת רשיונות העלייה על פי הייצוג בקונגרסים הציוניים. התנועה הרביזיוניסטית הביאה גם עולים בדרך היבשה מלבנון וגם קבוצות של תיירים שאחר נשארו בארץ.
בשנים 1939 – יולי 1940 פעל גם מפעל עצמאי שפעיליו המרכזיים היו ד"ר ברוך קונפינו מבולגריה ואקוש אפשטיין. במהלכו יצאו שש אוניות מבולגריה עם יהודים בולגרים והונגרים. העולים שילמו מכספם עבור הנסיעה. רב האוניות היו קטנות והביאו כמה מאות יהודים בכל הפלגה.
1933 – 1935 הגיעו לארץ 65,000 עולים.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה העדיפו המוסדות הציוניים לשתף פעולה עם הבריטים ולהמעיט בעלייה בלתי-לגאלית (על-פי נוסחתו של בן-גוריון שאומצה: "מלחמה בהיטלר כאילו אין ספר לבן, ומלחמה בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר"); זאת, כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי הבריטי, ומתוך מטרה לזכות בתמיכה בריטית במאבק שהתחולל מול הערבים על שטחי ארץ ישראל .
עם פרוץ המלחמה כמעט ושותקה פעילות המוסד – סך הכל הוצאו בתקופת מלחמת העולם השניה 28 ספינת מעפילים וב-1944 הגיעו מרומניה 11 ספינות. בשנים אלה קרו מספר אסונות.
-אסון טביעת אוניית הגירוש הבריטית 'פאטריה' בחיפה שרוכזו עליה מעפילים משלוש אוניות (פסיפיק, מילוס ואטלנטיק שיצאו מרומניה עם כ 3,600 יהודים- 2,000 מתוכם היו על הפאטריה) שנתפסו בנובמבר 1940 במטרה לגרשם למאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה ההגנה פצצה באונייה בעת שזו עגנה בנמל חיפה במטרה לגרום לה נזק קל; אך הנזק היה גדול מהמתוכנן, והאונייה טבעה ב 25 נובמבר 1940. עקב כך טבעו למוות למעלה מ-208 מעפילים ושני שוטרים בריטים. למרות האסון גורשו מעפיליה למאוריציוס שם שהו עד 1945 כאשר הותר להם לשוב לישראל.
- האוניה מפקורה, שהפליגה מרומניה לטורקיה באוגוסט 1944 ועל סיפונה מעל 300 נוסעים, וטובעה בדרכה על ידי צוללת (כנראה גרמנית).
-אוניית המעפילים 'סטרומה', שנשאה על סיפונה 768 יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו ,והוטבעה בים השחור על ידי צוללת סובייטית 24- בפברואר .1942 ההפלגה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאחד האסונות הגדולים ביותר בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.
ההעפלה חודשה מאיטליה רק באוגוסט 1945. בין ה 28 לאוגוסט ל25 דצמבר 1945 הגיעו לחופי הארץ שמונה ספינות קטנות (האחרונה ביניהן הספינה חנה סנש שהגיעה לחופי נהריה) שהצליחו להנחית מבלי שנתפסו 1032 מעפילים.
מחידוש ההעפלה לאחר תם מלחמת העולם השנייה- הראשונה היתה הספינה 'דלין' (על שמו של אליהו גולומב, שזה היה אחד מכינויו) ועד להקמת המדינה במאי 1948 - הצליח המוסד להפעיל 65 הפלגות (של 61 ספינות) עם יותר מ-70 אלף עולים מארצות שונות, משוודיה בצפון עד איטליה וצרפת בדרום אירופה, רומניה/בולגריה במזרח ואלג'יריה בדרום.
'המוסד' הקים מערכת ענפה בארצות אירופה, צפון אפריקה, ארה"ב והמזרח התיכון, שכללה שליחים, רוכשי ספינות, אנשי קשר ותאום ומומחים בתחומים השונים של פעילות ימית. המערכת הזו כללה גם אנשי פלי"ם רבים שעסקו במסגרת 'המוסד' בהכנת ספינות המעפילים, ארגון המעפילים להפלגה וליווי הספינות והמעפילים.
עליה זו העסיקה את הפיקוד העליון של הצבא הבריטי למן המפקדים הבכירים בזירת המזרח התיכון ועד לראשי המטות בלונדון. הבריטים השקיעו מאמצים רבים כדי למנוע את יציאת ספינות המעפילים וכדי ללכוד אותן. החשש היה מתגובה מצד הציבור הערבי בארץ ישראל. החל מינואר 1946 יירטו הבריטים את ספינות המעפילים זו אחר זו. נוסעיהן הועברו למחנה עתלית. צייד הספינות גרר אחריו פעולות תגמול מטעם "תנועת המרי העברי" נגד מתקנים בריטיים.
מצד שני במהלך השנה הראשונה שלאחר תם מלחמת העולם הספיק המוסד לעליה ב' להתארגן, לרכוש ספינות נוספות ולהרחיב את פעולתו לארצות נוספות. כך היה עם הפלגת האוניה "מכס נורדאו" מנמל קונסטנצה, רומניה ב 7 מאי 1946 בידיעת השלטונות הקומוניסטיים כשעל סיפונה 1,666 נוסעים. נוסעיה נלכדו בלב ים והועברו לעתלית. לראשונה הגיעו בבת אחת כמות עולים שעברה את מכסת 1,500 המותרים לכניסה מידי חודש. מתחילה מצוקת מקום בעתלית. עולה גם חשש מניסיונות בריחה (חשש ממבצע דומה למבצע שחרור המעפילים מעתלית ב 10 אוקטובר 1945).
פעולות תנועת המרי מתחדשות עם התקפת האצל על מסילות הברזל ליד תל אביב, נען וכפר סירקין (10 יוני 1946), פשיטת הפלמ"ח ב 17 יוני 1946 על אחד-עשר הגשרים, התקפת לח"י יום לאחר על הרכבת בחיפה וחטיפת חמישה קצינים בריטיים. 22 יולי 1946 הפיגוע על ידי חברי אצ"ל במלון המלך דוד.
ראשי הצבא והנציב העליון בישראל דרשו עתה ענישה חמורה יותר והחזרת המעפילים שנתפסו לנמלים שמהם יצאו. לאחר דיונים, ישיבות והתלבטויות החליט הקבינט הבריטי בישיבתו ב 7 לאוגוסט 1946 על העברת העולים הבלתי לגאליים שנמצאים בחיפה ואת אלה שיבואו בעתיד לקפריסין.
מעפילי הספינה "יגור" היו הראשונים שגורשו לקפריסין (14 אוגוסט 1946). כמה שעות אחריהם הורדו בקפריסין מעפילי הספינה "הנרייטה סאלד". מעפילי שתי הספינות (1290) נלקחו במשאיות תחת משמר כבד למחנה קיץ 55 (אוהלים) בקראולוס, באיזור פגמוסטה. חמישה ימים אחריהם הגיעו 1391 מעפילי הספינות "כ"ג יורדי הסירה" ו"כתריאל כץ' כעת כבר 2681 עצורים.
עד להקמתה של מדינת ישראל הועברו מעפילי מרבית (39) האוניות לקפריסין. האחרונה שבהן הייתה הספינה נחשון-הקסטל ב 26.4.1948. אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר' 1947 בדבר חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית וארגון הפלגת שתי אוניות 'הפאנים' עם למעלה מ-15,000 מעפילים (רובם יוצאי רומניה), המשיך 'המוסד' בפעילות ההעפלה על "אש נמוכה" עד להכרזת העצמאות.
רק ספינות בודדות הצליחו לחמוק מהמצור והרדיפה של הצי הבריטי ולהגיע לחופי הארץ. ואלפי מעפילי הספינה אקסודוס הוחזרו להמבורג, גרמניה.
סיפורן של הספינות מופיע תחת הלשונית "הספינות שבדרך".
כתבה: סנונית שהם
מקורות:
-
נחום בוגנר, ספינות המרי ההעפלה 1948-1945. משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1993.
-
דוד שערי, גירוש קפריסין, 1949-1945: ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית (שעל יד ההסתדרות הציונית העולמית), 1981.
-
אניטה שפירא, עורכת. העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה. העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, 1990.