בקרו
אותנו
הסרטים
הקהילה
ויקיפדיה
סיפורי מורשת - סיפורי מופת והנחלה מדור לדור
י וסי הראל - מפקד ההעפלה האגדי
יוסי הראל נולד בשנת 1918 כיוסף המבורגר למשה מרדכי ובתיה המבורגר, דור שישי בירושלים.
הוא ומשפחתו – אחיו התאום, נתן, והוריו, ידעו עוני ומחסור, והראל נאלץ לעבוד מגיל צעיר במקום ללמוד. בן 15, היה הראל בין הראשונים, שהצטרפו ליחידה החדשה, שהקים יצחק שדה – "הנודדת".
זו היחידה, שפרצה את מחסום ההבלגה והמגננה, ואשר סיסמתה היתה "לצאת את הגדר". לאחר מכן, הצטרף הראל לפלוגות השדה והשתתף במבצע העלייה לחניתה, מיתוס בתולדות ההתיישבות בארץ, ב-21
במרץ, 1938. שם פגש את הקולונל הבריטי צ'ארלס אורד וינגייט, שגייס אותו ל"פלוגות הלילה המיוחדות (SNS)", היחידה שזה עתה הקים. זו היתה יחידת הקומנדו הראשונה של כוח המגן העברי בארץ, שפעלה על פי תורת לחימה סדורה בחסות הבריטים ובשיתופם. וינגייט העריך אותו מאוד והשניים היו לידידים. הראל, שהצטיין בזריקת רימוני יד בשדה הקרב והרשים את וינגייט באומץ ליבו, כונה על-ידו "The Bomber”.
בשנת 1939, בימי מאורעות תרצ"ח ו-תרצ"ט, הצטרף הראל לארגון “ההגנה”, ושירת כמ"מ בפו"ש - פלוגות השדה, הגרעין הקרבי, שממנו צמח החי"ש - חילות השדה, ואלה הפכו לחטיבות הבלתי סדירות של צה"ל בראשיתו. ב-1940 החליט הראל שיש צורך להירתם למאמץ המלחמה הבריטי נגד גרמניה, ולמרות התנגדות מטה “ההגנה”, התגייס לחיל האוויר הבריטי. לבקשתו הוצב בטייסת מפציצים במצרים, שפעלה בקרבות הקשים בצפון אפריקה ובכרתים. הראל נפצע במלחמה זו, וב-1942 השתחרר מהצבא הבריטי, שב לארץ, והשתייך למסגרת הקבע של “ההגנה”. הוא פעל במשימות מיוחדות של “ההגנה” עם הבריטים בתקופה המוכרת כ"תקופת השיתוף" (זמירי, 2009; קניוק, 1999).
במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרף הראל לפלי"ם, ובין היתר, לקח חלק בפעולות החוליה לחבלה ימית כנגד ספינות המשמר הבריטיות (אלדר, 1993). ב-1945 החל הראל את פעילותו במסגרת "המוסד
לעליה ב'" תחת פיקודו של שאול אביגור.
בתקופת ההעפלה
בתקופת ההעפלה פיקד הראל על ארבע אוניות מעפילים: "כנסת ישראל", "אקסודוס" (יציאת אירופה תש"ז), ושתי אוניות הפאנים – ה"פאן יורק" (קיבוץ גלויות) וה"פאן קרסנט" (עצמאות). אוניות אלה הובילו לארץ ישראל כ-25,000 מעפילים, כשליש מן המעפילים, שעלו לארץ בין השנים 1934-1948.
הפיקוד על "כנסת ישראל"
האוניה הראשונה עליה פיקד הראל (לאחר שבנימין ירושלמי ירד מן האוניה ביוון) הייתה "כנסת ישראל",
שיצאה בנובמבר 1946 מנמל בקר ביוגוסלביה כשעל סיפונה כ-3,400 מעפילים, ובהמשך גם 400 ניצולי
האוניה "אבא ברדיצ'ב", שנקלעה לסערה והתרסקה על סלעים ביוגוסלביה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שארית הפליטה פנים אל פנים. יהודים מוצלים מאש, פליטים, דבוקים אחד לשני (...). הרגשתנו הייתה שצריך להחזיק אותם על הידיים, שהם פיקדון שנמסר לידינו. זאת לא הייתה רחמנות, אלא הרגשת שותפות" (ינאי ואלמוג, 2001, עמ' 221).
הראל תרגל את המעפילים לגלות התנגדות לא חמושה מול הבריטים. כשהגיעה האוניה סמוך לנמל חיפה, הקיפו אותה משחתות בריטיות, וכשהבריטים ניסו להוריד בכוח את המעפילים, פרץ מאבק אלים, שבמהלכו נהרגו שני מעפילים וחייל בריטי אחד. לאחר שהושלכו רימוני גז לאונייה, נתן הראל פקודה למעפילים להיכנע וכל מעפילי האונייה גורשו למחנות המעצר בקפריסין.
הפיקוד על ה"אקסודוס"
הספינה, שהפליגה ביולי 1947 מצרפת ועליה 4,554 מעפילים ניצולי השואה, הגיעה לחופי ארץ ישראל והוכנעה על-ידי משחתות בריטיות לאחר קרב, שארך שעות. לאחר מכן גורשו המעפילים חזרה לאירופה באוניות גירוש. הראל החליט להיכנע באומרו: "אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים. מתו כבר מספיק מאתנו בשואה". רב החובל של האוניה יצחק (אייק) אהרונוביץ, שהיה אחראי על השטת הספינה, חלק על החלטתו אך כיבד אותה. בהיוודע דבר מותו של הראל אמר עליו אהרונוביץ " לכתב "ידיעות אחרונות" ”יוסי הראל היה איש אמיץ (...). היינו בעלי דעות שונות, לא הסכמתי איתו כשהורה להיכנע לבריטים ביציאת אירופה, אבל נשארנו בקשר ואני עצוב היום.”
כשבמהלך ההכנות לקראת הפלגת האוניה, ביקר הראל ב"בתי הילדים" (היתומים) בדרום צרפת, הוא מתוודה: "פתאום תפסתי מה זה בעצם עליה ב'. זה מה שנשאר מששת המיליונים, וזו האחריות שלך, התפקיד שלך להביא אותם ארצה בריאים ושלמים. ראיתי בתפקיד הזה משהו קדוש, ולא היה דבר שלא הייתי מוכן לעשות עבורם. בראותי אותם, גם ידעתי שאותנו לא יעצור דבר. חזרתי לאנייה ורק דבר אחד
ראיתי – את מבטם של הילדים" (ינאי ואלמוג, 2001, עמ' 223).
פרשת ה"אקסודוס" הונצחה בספרים רבים בעברית. אולם, פרסומה העולמי בא לה בזכות ספרו של הסופר היהודי-אמריקאי ליאון יוריס, שראה אור בשנת 1953 והפך לסרט קולנוע בשנת 1960. בסרט, שעלילתו ההוליוודית אינה נאמנה לפרשת ה"אקסודוס" האמיתית, גילם את דמותו של הראל השחקן פול ניומן, שבספר ובסרט ניתן לו השם ארי בן כנען.
הפיקוד על הפאנים
הראל היה בן 28 כשקבל את הפיקוד על הפאנים. "הוא לא היה קצין ימי מוסמך, לא היה איש מנהל וארגון, ולא היתה לו הכשרה מקצועית בנושאים הקשורים לבעיות המסובכות של העברת המוני מהגרים מארץ לארץ. יתר על כן, הוא לא הכיר את רומניה ואת בעיית יהודי רומניה, ונראה שלא היתה לו כל שפה משותפת עם אלפי האנשים שהוא אמור היה להיות מפקדם והם עמדו להפקיד את גורלם בידיו. לעומת זאת, היה לבחור הצעיר הזה עבר ארוך באופן מפתיע לגבי גילו, שבו ניתן היה לבדוק את התכונות העיקריות הנדרשות – העקשנות, הנאמנות, והאמונה" (הדרי וצחור, 1981, עמ' 160).
בפגישה מקדימה של הראל עם שאול אביגור בפראג, לא נמצא פתרון לקשיים המדיניים, שהפכו את הפאנים לבעיה שסיכנה את עצם הקמת המדינה. השיחה המכרעת התקיימה במילנו, לאחר פיצוץ החבלה ב"פאן קרסנט". הראל סיפר כי הוא ביקש וקיבל אישור משאול אביגור שלא לגלות התנגדות אקטיבית לבריטים בים, מתוך הבנה שהתנגשות צבאית תעלה בחיי אדם רבים, וכי עצם היציאה לים וההפלגה הן שמכריעות את הקרב. עם אור ראשון, כאשר נכנסו הפאנים לים התיכון, הן הוקפו באוניות צי בריטיות. הבריטים דרשו מהאוניות להפליג לכיוון פמגוסטה שבקפריסין. הראל הציב לאדמירל הבריטי חמישה תנאים להסטת המסלול: הפיקוד והקשר יישארו בידי המפקדים; חפצי האנשים לא יילקחו; לא תבוצע הפרדה בין המעפילים לצוות האונייה (שהיה צפוי לחמש שנות מאסר); והבריטים יעלו ללא נשק.
האדמירל הבריטי קיבל את כל התנאים, ולאחר עמידה עיקשת של הראל, נתן את מילת כבודו שלא יפגע
בצוות האוניות. המבצע הסתיים בהגעת המעפילים לקפריסין (ינאי ואלמוג, 2001).
בקהילית המודיעין לאחר הקמת המדינה נתמנה הראל לשלישו של הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, יעקב דורי, וכן למזכירו הצבאי והאחראי לביטחונו של הנשיא הראשון חיים וייצמן. כשנהרג האלוף דוד מרכוס בימי מלחמת העצמאות ביוני 1948, והלווייתו נערכה באקדמיה הצבאית ווסט פוינט, בארה"ב, היו אלה משה
דיין והראל שהשתתפו בה כנציגי צה"ל.
בקהילית המודיעין
לאחר הקמת המדינה נתמנה הראל לשלישו של הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, יעקב דורי, וכן למזכירו הצבאי והאחראי לביטחונו של הנשיא הראשון חיים וייצמן. כשנהרג האלוף דוד מרכוס בימי מלחמת העצמאות ביוני 1948, והלווייתו נערכה באקדמיה הצבאית ווסט פוינט, בארה"ב, היו אלה משה דיין והראל שהשתתפו בה כנציגי צה"ל.
בהמשך היה הראל ממקימי המודיעין הצבאי של צה"ל, לימים אגף המודיעין (אמ"ן), ובו שירת שנים ארוכות בדרגת סגן-אלוף, שהייתה דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף בטרם נקבעו בצה"ל דרגות אלוף-משנה ותת-אלוף. במהלך שירותו בחיל הים יצא הראל לארצות הברית ללימודי ארכיטקטורה ימית ב- MIT. אולם, בראשית שנת 1955 נקרא הראל על-ידי הרמטכ"ל משה דיין, להחליף את מרדכי בנצור, שעמד בראש יחידה 131, ולשקמה לאחר "עסק הביש" במצרים. בתקופתו שונה שם היחידה ליחידה 188. הראל רענן את שורות מפקדי היחידה והרחיב מאוד את מבצעיה, בעיקר את ההתנקשויות בקצינים ערביים ואת השמדת אמצעי הלחימה במדינות ערב. הוא פרש מתפקידו בדצמבר 1957.
כש"עסק הביש" הפך בשנת 1960 לפרשה פוליטית ונתגלעה מחלוקת בין ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי לבין שר הביטחון בימי "עסק הביש", פנחס לבון, העיד הראל כי היה עד להשמדת ראיות ולזיוף מסמכים על-ידי אנשי אמ"ן הקשורים לפרשה. הראל כונה על-ידי העיתונות הישראלית, שבאותה עת נהגה לקרוא לדמויות המעורבות בפרשה בכינויים בלבד, "הקצין הג'נטלמן". על סמך עדותו של הראל דרש לבון ועדת חקירה בנושא הפרשה.
לאחר סיום שירותו בצה"ל שירת הראל במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ונטל חלק, בין היתר, במבצע "זעם האל" לחיסולם של המחבלים, שהשתתפו בטבח הספורטאים הישראלים באוליפיאדת מינכן בשנת 1972, מבצע שנמשך במהלך רוב שנות השבעים. במקביל לשירותו הביטחוני למד הראל פילוסופיה יוונית באוניברסיטת אתונה וסיים את לימודי הארכיטקטורה.
בעסקים
לאחר פרישתו מהמוסד, הפך הראל לאיש עסקים. הוא עסק בייבוא בשר מארגנטינה ולאחר מכן התגורר
שנים אחדות בארצות הברית, שם ניהל עסקי מקרקעין. בחייו העסקיים נמנע הראל מלחשוף את פעילותו הביטחונית רבת השנים.
באחרית ימיו התגורר הראל בתל אביב, ברחוב הירקון מול הים, ועסק באיסוף ובמסחר בתמונות אמנות. הראל נפטר ב-26 באפריל, 2008, ועל פי בקשתו הובא למנוחות בקיבוץ שדות ים, שהיה הבסיס של הפלי"ם. חיל הים ערך משט הצדעה לכבודו מול חופי תל אביב.
בהלווייתו נכח כל סגל הפיקוד הבכיר של חיל הים, וספדו לו ידידיו ובהם חברו, הסופר יורם קניוק (1999, עמ' 12-13): "סוד כוחו טמון בהבנה שרחש כלפי אותו יהודי גלותי שבנעוריו חונך לסלוד ממנו. צעיר ארצישראלי זה, שבית -הספר שלו היה מאבק נגד כנופיות ערביות בהרי ירושלים או בחניתה, למד להבין וגם לאהוב את
הנשים התשושות שעל האונייה, את האנשים חיוורי הפנים, המפוחדים, הכועסים, הלומי הסיוטים, שלבשו את בגדיהם בשלוש וארבע שכבות. הוא לא התנשא ולא חש אדנות אלא רצה להיות להם מלווה, מעין שוטר תנועה. הוא רחש כבוד לעליבותם, פרי שנות נדודים ובו בזמן סייג לגבורתם, שמעטים מלבדם הבינו אז (...). הוא הבין מה גדול כוחה של הישרדות שכזאת בתוך הבגידה הגדולה, כשכל הדלתות בעולם ננעלו בפניהם, והוא הרגיש שעליו לתמוך בהם ולסמוך אותם במו ידיו. לדבריו, הם היו כמו נרות דולקים, נרות כחולים – פיקדון יקר שנמסר לידיו, למעשה נרקמה שם תחושה של שותפות, כי כאשר אתה שותף בהעברתם של מאות אלפי אנשים ממחנות המעבר בגרמניה שלאחר המלחמה לעבר החומה הבצורה הבריטית, חייבת להיות בידיך תשובה חד-משמעית, זה תמיד הכול או לא כלום, זה לא בדיוק דיון אקדמי מנוכר על משמעות הצדק ההיסטורי כאפשרות של אי-צדק אנושי ופוליטי"
וכן ספד לו נשיא המדינה, שמעון פרס:
"באתי להיפרד ממך יוסי, לא רק מחבר וידיד שהכרתי והערצתי, באתי כנשיא המדינה לומר לך תודה עמוקה. העם בישראל לא יודע כמה תודה הוא חב לך וראוי לומר זאת בקול רם וצלול (...). יוסי פעל בתקופה קשה ביותר בה ניצולי השואה, ניצולי ההשמדה והכבשנים הגיעו לארץ ונתקלו בשערים נעולים
בפני היהודים", אמר פרס. אקסודוס היוצאת מן הנמל ושתי משחתות בריטיות מנגחות בה והורגות אנשים, היה מראה בלתי ניתן להסבר (...). יוסי ואנשים כמותו עשו את הבלתי אפשרי לאפשרי ומדינת ישראל חבה לאותם אנשים את החוב הגדול ביותר שעם חייו לבניו. יוסי היה איש מלא קסם לעולם לא נפלה רוחו, הוא תמיד הופיע עם חיוך והיה בעל עין לראות את הבלתי נראה ובעל יכולת לספר את הבלתי נתפס. הוא הלך בראש, לבד, בניגוד לכל הכללים ויצר מדינה שאין כמוה, מדינה של עם שעוד לא קם, של ארץ חסרת תקווה ללא צבא וממשלה... (מערכת וואלה חדשות).
כתבו לו הספדים אל"מ ניר מאור (2008, עמ' 39):
"מגיבורי הדור. שלוש פעמים הוביל הראל מאבק איתנים מול הכוחות הבריטים. בקור רוח, מבלי להתלהם, תוך תחשה עצומה של שליחות אב גם של אחריות, מיצה הראל את המאבק וידע היכן להפסיקו, והמעפילים, כידוע, הגיעו בסופו של דבר ארצה. 100 אלף פליטי שואה העפילו ארצה בימים שלאחר מלחמת העולם השניה, 22 אלף מתוכם הביא הראל.
אל"מ אריה זמירי (2009, עמ 39-36):
"יוסי לא היה מן הדוברים, לא נטה להתראיין ולא חיפש פרסום לעצמו (...). יוסי היה איש של עשייה. הוא סלד מפוליטיקה וכאב את הנעשה במדינה בשנים האחרונות. פשטות הליכותיו הייתה לגמרי מנוגדת לחלקו הנכבד בכמה מהמיתוסים שליוו את המדינה (...) כמו גם לעובדה שהצליח בעסקיו והיה לאיש אמיד. יוסי הניח אישה - ג'ולי, ושלושה ילדים – נורית, דוד, ושרון. מותו הותיר תחושה של אובדן אצל מי
שזכה להכירו, אובדן של איכות ייחודית נדירה, של אישיות, של מפקד! יהי זכרו ברוך".
לאחר פטירתו של יוסי הראל החליטה משפחתו יחד עם עמותת דור הפלמ"ח לייסד פרס לציון זכרו ופעלו. פרס יוסי הראל להעפלה – לעליה – לקליטה, נוסד בקיץ 2014, ונועד להעניק פרס לעמותה, לאנשים וליוצרים אשר פעלם קשור עם מטרות הפרס (...). בגלל מבצע "צוק איתן" נדחה הטקס של הענקת הפרס לחודש יולי 2015. ממועד זה מעניקים משפחת הראל ועמותת דור הפלמ"ח את הפרס מדי שנה ובשנה"
https://palmach.org.il/amuta/yosiharelprize
יוסי הראל זכה להנצחה נרחבת בארץ ובעולם בזכות תפקידו ההיסטורי בעיצוב המאבק לעלייה
ובתולדות המדינה. להלן אתרי ההנצחה לזכרו:
-
מצבת קברו בבית העלמין של קיבוץ שדות ים יוסי הראל קבור לצד רעייתו, ג'ולי, בקיבוץ שדות ים הקשור, כאמור, קשר הדוק לפלי"ם ולמפעל ההעפלה. קברו משמש מוקד עלייה לרגל לסיורים היסטוריים ותנועות נוער העוסקים במורשת ההעפלה.
-
"מחנה המעפילים עתלית" (אתר לאומי) זהו אחד מאתרי ההנצחה החשובים והמקיפים ביותר לתקופת ההעפלה בארץ. אף על פי שהאתר מוקדש למפעל ההעפלה כולו, סיפורו של יוסי הראל שזורבו בצורה בולטת במיוחד – החל מפיקודו המורכב על ה"פאנים" ועד לדרמה המפורסמת של "אקסודוס" ושל גירוש מעפיליה.
-
גן יוסי הראל בתל אביב-יפו בשנת 2013 חנכה עיריית תל אביב גן ציבורי הנקרא על שמו של יוסי
הראל, הממוקם בצפון העיר, בסמוך לשכונות המשתלה וצהלה. בגן מוצב שלט הנצחה המספר אתסיפור חייו וגבורתו כמפקד אוניות המעפילים, שהביא עשרות אלפי יהודים לחופי הארץ. -
רחובות על שמו: מספר ערים בישראל הנציחו את שמו ברחובותיהן. למשל, רחוב יוסי הראל בהרצליה
בשכונת "גליל ים" החדשה, וכיכר יוסי הראל ברחוב השונית; רחוב יוסי הראל בנתניה בשכונת "עיר ימים". -
קפלת יוסי הראל במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה:
המוזיאון הלאומי להעפלה בחיפה מקדיש מקום נרחב לסיפורה של ה"אקסודוס". במסגרת זו, ישנם
מיצגים ופריטים אישיים הקשורים לניהול הפיקוד על האונייה על-ידי הראל. -
אנדרטת ה"אקסודוס" בנמל חיפה: אף שהאנדרטה מוקדשת לאונייה כולה, דמותו של יוסי הראל כמפקד המבצע בולטת בכל חומרי התיעוד וההסבר באתר.
אתרי הנצחה וציוני דרך בעולם:
-
נמל סת (Sète), צרפת: נמל המוצא, שממנו הפליגה ה"אקסודוס" ביולי 1947. בנמל הוקמה אנדרטה מרשימה לציון ההפלגה ההיסטורית. בטקסי הזיכרון הרשמיים שנערכים במקום, בשיתוף ממשלת צרפת והשגרירות, שמו ופועלו של יוסי הראל מועלים על נס כמי שהוביל את הלוגיסטיקה והפיקוד של המבצע הנועז.
-
המצבה בנמל המבורג, גרמניה: המקום אליו הוחזרו המעפילים בכפייה על-ידי הבריטים באונייה "אושן ויגור" ובאניות נוספות. באזור הנמל קיים לוח זיכרון המגולל את הטרגדיה והעמידה האיתנה שלהמעפילים ושל הצוות שבראשותו.
-
מוזיאון השואה בוושינגטון (USHMM), ארה"ב: המוזיאון מחזיק בארכיון נרחב ובמיצג קבוע על ספינות המעפילים, ובו מקום מרכזי לעדויות, לתצלומים ולסרטים המתעדים את תפקידו של יוסי הראל כמפקד האונייה, ששינתה את דעת הקהל העולמית.
מקורות
אלדר, מ. (1993). שייטת 13: סיפורו של הקומנדו הימי. תל אביב: ספרית מעריב.
זמירי, א. (2009). מבט מל"מ: כתב עת לענייני מודיעין וביטחון מבית המרכז למורשת המודיעין, גליון
54, עמ' 36-39).
"יוסי הראל". וויקיפדיה
ינאי, ש., ואלמוג, י. (2001). (עורכים). השערים פתוחים. תל אביב: קרן פלי"ם.
מאור, נ. (2008). בין גלים: בטאון חיל הים, ספטמבר, עמ' 36-39.
"מערכת וואלה חדשות", 28.4.2008 "יוסי הראל, העם לא יודע כמה הוא חייב לך"
קניוק, י. (1999). אקסודוס: אודיסיאה של מפקד. רעננה: הקיבוץ המאוחד.
קניוק, י. (2004). הברלינאי האחרון. תל אביב: ידיעות אחרונות.
כתבה: ד"ר רחל (אקי) שגב מילר
ספינת המעפילים 'לטרון'
"הַעְפָּלָה" הוא כינוי לעלייה לא חוקית (בלתי לגאלית) של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ההעפלה החלה בשנת 1934, לאחר שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, ורבים מיהודי גרמניה (וארצות אחרות) ביקשו לעלות לארץ ישראל.
ארץ ישראל הייתה תחת ממשלת מנדט בריטי. היא קבעה מדי שנה מכסה, כמות, של רישיונות עלייה ליהודים, אך מספר זה היה קטן מאוד והגביל בצורה קשה את אפשרויות העלייה לארץ. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון הורע מצבם של יהודי אירופה, ואז הוחלט לעקוף את הגבלות העלייה של הבריטים ולהביא יהודים לארץ ישראל ללא רישיונות עלייה. ההעפלה נעשתה בעיקר דרך הים, בספינות משא קטנות, ישנות ורעועות שניסו להגיע לחופי הארץ ולהביא אליה בחשאי פליטים יהודים.
במסגרת פעילות תנועת ההעפלה ('המוסד לעלייה ב'), שימש מחנה המעבר בלה-סיטה שבצרפת כמרכז לוגיסטי ותודעתי להכנת הניצולים להפלגה לארץ ישראל. הבחירה במחנה זה הייתה חלק מתכנון אסטרטגי של 'ארגון עלייה ב', שמטרתו הייתה לצמצם את הפער המבני בין תנאי המגורים במחנות היבשתיים לבין תנאי הדוחק הקיצוניים הצפויים בספינות המעפילים.
עם הגעת מפקד האנייה, המכונה "אורי", הוחל בהחלת משטר פנימי קפדני במחנה. מטרת המשטר הייתה להכשיר את המעפילים מבחינה פיזית ומנטלית לקראת הצפיפות והלחץ הצפויים בים.
כלי השיט שנרכש למשימה היה במקור אניית משא בשם 'סאן דמיטריו'. בהתאם למדיניות התנועה הציונית להעניק לספינות שמות בעלי מטען פוליטי וסמלי, הוסב שמה ל"לטרון". שם זה נבחר כאקט של מחאה והצהרה מדינית בעקבות אירועי "השבת השחורה" (29 ביוני 1946), במהלכה עצרו שלטונות המנדט הבריטי אלפים מחברי היישוב וההגנה וכלאו אותם במחנה המעצר בלטרון. הסבת השם נועדה להמחיש את נחישות התנועה הציונית מול מדיניות הדיכוי הבריטית.
לקראת ההפלגה, הונהגה במחנה היררכיה פיקודית ברורה שנועדה לתפעל את הספינה באופן אוטונומי:
-
מטה הספינה: גרעין פיקודי ששימש כיד ימינם של אנשי 'ארגון הפלי"ם' שהיו על הספינה.
-
יחידת סדרנים (משטרה): מקרב המעפילים גוף שתפקידו שמירה על המשמעת והסדר הציבורי במחנה ובהמשך בלב ים.
-
יחידה רפואית: גיוס אנשי מקצוע מבין המעפילים (רופאים, אחיות וחובשים).
-
מערך לוגיסטי: צוותי מטבח ושירותים.
-
חיל חלוץ: קבוצת עבודה שנשלחה לנמל מרסיי מבעוד מועד להכנת התשתיות הפיזיות בבטן האנייה.
כדי להבטיח פינוי מהיר בעת סכנה, נערכו אימונים חוזרים ונשנים שדימו עלייה וירידה מהספינה תחת לחץ זמן. המעפילים תורגלו להתארגנות ב"מסדר יציאה" תוך חמש דקות מרגע הישמע האות, כשהם נושאים ציוד אישי מוגבל (עד 15 ק"ג לאדם). האימונים כללו מסעות רגליים בתנאי שטח והפלגות אימון קצרות. בד בבד, נשמרה סודיות מוחלטת מחשש לחשיפת המבצע בפני המודיעין הבריטי, אשר עקב מקרוב אחר תנועת כלי שיט בנמלי הים התיכון.
הכשרת האנייה והתאמתה למגורי אדם
בנמל מרסיי בוצעו עבודות תשתית נרחבות להסבת אניית המשא לאניית נוסעים בתפוסה גבוהה. העבודות בוצעו בשיתוף פעולה עם ספקים מקומיים (כדוגמת ג'ו ואלברט בהרליה), אשר סייעו גם בהברחת ציוד קשר ונשק. בטן האונייה נוצל במלואו ונבנו בו דרגשי עץ שישמשו לישיבה ושינה. לכל מעפיל הוקצה שטח מחיה מינימלי של 180 ס"מ אורך, 75 ס"מ רוחב ו-50 ס"מ גובה. באמצעות תכנון זה, הוכשרו מקומות לינה עבור 1,250 מעפילים. הותקנו מערכות אוורור ותאורה בסיסיות, חדר חולים, אזור ייעודי לנשים הרות, ומתקני שירותים ומטבח ארעיים.
הספינה צוידה במלאי דלק, מים ומזון שנועדו להספיק ל-14 ימי הפלגה בים הפתוח, ובכך הושלמה המוכנות המבצעית ליציאה לדרך. במוצאי חג שמחת תורה (אוקטובר 1946), לאחר שהות של כארבעה חודשים במחנה המעבר, החל שלב הביצוע של מבצע ההפלגה. כל ההכנות נעשו בסודיות גמורה והועלמו כל הראיות הקושרות את האנשים למבצע העפלה.
המעפילים נדרשו להשמיד או למסור כל מסמך מזהה (תעודות, תמונות, מכתבים) שעלול היה לקשור אותם לארצות מוצאם או לחשוף את זהותם האמיתית בפני הבריטים. הם הוסעו מלה-סיטה לנמל במרסיי לפנות בוקר, בתוך משאיות מכוסות ברזנט למניעת זיהוי ויזואלי והונחו להציג את עצמם כפועלים יוונים השבים לארצם במקרה של חקירה.
הספינה הפליגה תחת דגל פנמה, כשבידי הנוסעים אשרות כניסה (ויזות) תקפות לקולומביה שבדרום אמריקה, ובכך הוצגו כמהגרים חוקיים כביכול.
היציאה מהנמל לוותה בתקלות טכניות וסביבתיות. בשל רוחות עזות, סטתה האנייה ממסלולה בעת היציאה מהנמל והתנגשה בסלעי המזח. אף שהצליחה להיחלץ בכוחות עצמה, מאוחר יותר התברר כי נגרם נזק למבנה הספינה (סדק) שהוביל לחדירת מים.
המידע המוקדם על מהירות הספינה (כ-10 קשרים) התברר כשגוי. הספינה הייתה איטית משמעותית, עובדה שהאריכה את משך ההפלגה הצפוי מעבר ל-8–9 הימים. מלאי המזון, הדלק והמים שהועמס היה אמור להספיק לתקופה מקסימלית של 14 יום. העיכוב במהירות השיוט יצר חשש ממשי לאזילת האספקה בטרם הגעה ליעד. סערות וים סוער הגבירו את מקרי מחלת הים בקרב הנוסעים. מטעמי ביטחון המעפילים אולצו לשהות בבטן האנייה הצפופה במשך רוב שעות היום, והורשו לצאת לסיפון רק תחת מעטה החשיכה.
במהלך ההפלגה החמיר הסדק בדופן הספינה והצריך הפעלה רציפה של משאבות המים. כאשר התקלקל מנוע המשאבה, נוצרה סכנת טביעה מידית. המעפילים אורגנו בשרשרת אנושית לשאיבת מים ידנית באמצעות דליים עד לתיקון התקלה.
בשל חומרת המצב הטכני, נוצר עימות בין הקברניט הזר של האנייה (אלווארליימס קאריון) לבין המפקד "אורי". הקברניט דרש לשדר אות מצוקה (SOS) ולהפליג לנמל הקרוב (כרתים), אולם הפיקוד הארצישראלי סירב מחשש לחשיפת המבצע וביטולו. לבסוף, הצליח הפיקוד לשמר את השליטה בספינה ולשכנע את המעפילים להמשיך ביעד המקורי.
עם צריכת הפחם והמים המתוקים, איבדה הספינה את האיזון והחלה לנטות על צדה. כדי למנוע התהפכות, הנהיג המפקד אורי גורן שיטת איזון דינמית: המעפילים הונחו לעבור מצד לצד ("עשרה איש לשמאל", "עשרה איש לימין") לפי פקודות במערכת הכריזה, ובכך נשמר שיווי המשקל המכני של כלי השיט.
ביום ה-11 להפלגה זוהתה ה'לטרון' על ידי מטוס סיור בריטי. למחרת הוקפה הספינה על ידי שלוש משחתות של הצי המלכותי. הבריטים פנו לספינה בשמה המקורי ('סאן דמיטריו'), אך הפיקוד השיב בשם העברי "לטרון" והצהיר כי הנוסעים הם אזרחים יהודים השבים למולדתם.
אחת המשחתות חבטה בדופן ה'לטרון' וגרמה לחור נוסף, שהביא לנטייה קשה ומסוכנת של הספינה. משחתת אחרת נאלצה לתמוך בה פיזית כדי למנוע את טביעתה בטרם ההגעה לנמל.
המעפילים החליטו להילחם על זכותם לרדת על החוף בארץ ישראל ולשם כך לקראת ההגעה לנמל חיפה הם הצטיידו ב"נשק מאולתר" (קופסאות שימורים, מוטות עץ). הספינה נכנסה לנמל חיפה ב- 1.11.1946, כשהיא נוטה על צדה בצורה קיצונית.
כשהבריטים עלו לסיפון הם נתקלו בהתנגדות המעפילים והתנהל מאבק פנים אל פנים מול החיילים הבריטים שהשתמשו בגז מדמיע וזרנוקי מים. לאחר שהוכנעו, המעפילים הורדו במהירות מהסיפון מחשש לטביעה מידית ברציף.
הם הועלו ישירות לאניות גירוש בריטיות ("בתי סוהר צפים" המוקפים גדרות תיל). למרות השאיפה להשתקע בארץ ישראל, המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.
האנייה 'לטרון' הפכה לסמל למאמץ הפיזי והארגוני הכביר שהושקע בהבאתה לחופי הארץ.
מעפילי 'לטרון' שהו "במחנה הקיץ" בקפריסין, וזכו להגיע לארץ ישראל רק כעבור שבעה חודשים.
כתבה: אסתר בוזי
מקורות:
ראובן אהרוני, מטות התורן: ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה. המרכז לתולדות כח המגן ע"ש ישראל גלילי, 1997.
אורי גורן, משני צדי הקריפטו. הוצאת המחבר, 2008.
אסתר שטרייט וורצל, שבעת המנעולים. הוצאת כתר, 1995.
עדויות מעפילים מתוך האינטרנט
אתר אינטרנטי-העפלה והרכש
ויקיפדיה - הערך "ספינת המעפילים לטרון"
סרט: https://www.youtube.com/watch?v=fF-aidtRj7U&t=4s
'ה'לטרון' נוטה על צידה ב'רציף הדמעות - מקור ויקיפדיה
מעפילי ה'לטרון' מורדים לרציף - מקור ויקיפדיה
מעפילי ה'לטרון' מועלים לספינת הגירוש - מקור ויקיפדיה
פרשת לה ספציה
לה ספציה היא עיירה קטנה השוכנת בצפון מערב איטליה ליד גינואה.
הקשר שלה למפעל ההעפלה החל לאחר מלחמת העולם השניה כאשר הבריטים סגרו את חופי הארץ בפני כניסת פליטים יהודיים, שחיפשו כל דרך לצאת מאירופה ולהגיע ארצה.
כדי להתגבר על סגירת שערי הארץ חיפש המוסד לעליה ב' כל דרך אפשרית להערים על הבריטים ולמצוא נמלים קטנים חסרי חשיבות ומוסתרים, שמהם תתאפשר הפלגתן של אניות מעפילים לאחר העמסתן במעפילים, במים ובמזון – כל זאת הרחק מעיניהם הבולשות של הבריטים ומבלי שיוכלו לסכל את תנועת המעפילים אליהן ומבלי שיוכלו לפגוע באותן אניות ולהכשיל את יציאתן לחופי ישראל, אז פלשתינה.
באביב 1946 התרחש בנמל לה ספציה אחד מאירועי ההעפלה הבולטים שיצר תהודה עצומה בעולם לניסיונותיהם הנואשים של שורדי שואה להגיע לחוף מבטחים במולדתם העתיקה.
בחורף 1946 רכש המוסד לעלייה ב' שתי ספינות רעועות וקרא להן דב הוז ואליהו גולומב. הראשונה, דב הוז, הוכשרה למסעה בנמל הקטן והכמעט חרב אז בלה ספציה ובאפריל עמדה להפליג בחשאי לארץ לישראל ועליה 1014 מעפילים.
אלה הועברו לאניה במשאיות בריטיות שהוצאו ממחסני הצבא הבריטי באיטליה על ידי חיילים יהודיים מישראל ששירתו בפלוגת התובלה באיטליה במסגרת הצבא הבריטי. כלומר, מתחת לאפם של הבריטים ובחשאי התרחשה פעילות שהם כה השתדלו למנוע אותה ולמרבה הציניות היא התבצעה על ידי חיילים בריטיים ובמשאיות בריטיות. מובן שפעילות זו לא התנהלה באופן רשמי ולא תואמה עם הגורמים הרשמיים האיטלקים. הגעתם של למעלה מאלף איש בבת אחת בחסות הלילה אל מקום נידח כלה ספציה ועלייתם על אוניה עלובה העמידה על רגליה את המשטרה האיטלקית, אשר סברה כי המוני פאשיסטים מנסים להימלט מעונש ולברוח מאיטליה לאחר שהמפלגה הפאשיסטית הוכרזה כבלתי חוקית לאחר המלחמה.
כשהתברר כי מדובר בניסיון להבריח מעפילים לפלסטינה, נחסמו דרכי היציאה מנמל לה ספציה ע"י הצי הבריטי ונחסמו גם הדרכים היבשתיות אל העיירה. עתה היו 1014 איש כלואים על האניה בתנאי מצור מבלי יכולת לצאת אל הים הפתוח.
האירוע פורסם בעיתונות העולמית והציג את האימפריה הבריטית כמתאכזרת לניצולי שואה וכל איטליה ובמיוחד תושבי לה ספציה, שסלדו מהכיבוש הבריטי והאמריקאי לאחר שנות המלחמה הקשה והפשיזם שהחריבו את ארצם, גילו אמפתיה למעפילים הנצורים וסיפקו להם מזון ואהדה רבה. אולם האוניה נותרה בנמל ומבצע ההעפלה כשל.
מה שאמור היה להיות מבצע מוצלח של הוצאת אלף ויותר איש מאירופה החרבה אל אופק חדש הפך לכישלון חרוץ; ואולם אז קרה מהפך...
אל נמל לה ספציה הגיע מי שהציג עצמו בפני הבריטים כד"ר יוסף דה פז וטען שהוא מעפיל אשר טעה בדרכו אל האניה ודרש להעלותו עליה. הבריטים שכבר היו לחוצים ונבוכים מעצם האירוע אפשרו לו לעלות על האוניה. היה זה ראש המוסד לעלייה ב' באיטליה, יהודה ארזי. הוא הצטרף למעפילים באוניה מבלי שנודעה לאיש זהותו האמיתית ומחנה את עצמו למנהיגם של המעפילים הנצורים על האניה. מכאן ואילך נוהל מאבקם של המעפילים על ידו. ארזי הצליח להפוך את הכישלון הכבד להצלחה תעמולתית כבירה, שפגעה קשה במוניטין של בריטניה הגדולה, הצלחה שהעמידה את בריטניה בעיצומו של קונפליקט אדיר מול העולם ובמיוחד מול ארה"ב ויצרה תהודה עצומה לטרגדיה של שורדי השואה, אשר זה עתה שוחררו ממחנות הריכוז על ידי האמריקאים והבריטים עצמם ואלה – המשחררים הבריטים מונעים מהם להגיע אל מולדתם.
הקונפליקט הגיע לשיאו לאור סירובם העיקש של הבריטים להתיר את כניסתם לארץ של מעפילי האוניה. על כך הגיבו המעפילים בהקמת שער עץ גדול על המזח ועליו שלט "שער ציון" ובהכרזת שביתת רעב על האוניה מקטון ועד גדול, כולל ילדים ונשים הרות. השביתה נמשכה 84 שעות וזכתה לסולידריות עצומה ברחבי העולם ואף בישראל. מנהיגי הסוכנות בארץ הצטרפו גם הם לשביתת הרעב ותרמו בכך לחיזוק הקשר בין הישוב בארץ לבין שורדי השואה הנאבקים באירופה.
בסופו של דבר נשלח אל האוניה חבר הפרלמנט היהודי מטעם הלייבור שהיתה אז בשלטון, הרולד לסקי, והוא ניהל משא ומתן עם ד"ר יוסף דה פז, הוא יהודה ארזי המתחזה. בתיווכו של לסקי הסכים שר החוץ הבריטי בווין לאפשר את כניסת המעפילים כולם ארצה אולם על חשבון המכסה המותרת בחודשים אפריל מאי 1946. בפועל יצאה האוניה לדרכה רק במאי על מנת שתגיע ארצה רק במחצית מאי.
הבשורה על התרת הכניסה לארץ לכל נוסעי האוניה הגיעה אל המעפילים בערב פסח וליל הסדר נערך באופן חגיגי ביותר על הרציף בסיועם של תושבי לה ספציה. לעומת זאת בארץ עדיין לא היה ברור שהבריטים יתירו את כניסת המעפילים ארצה ולפיכך היתה כוונה לצום גם בליל הסדר כהפגנה רבתי. הרב הרצוג, שהיה אז הרב הראשי, אסר את הדבר אך פסק לקיים את ארוחת ליל הסדר על מצה אחת וכוס תה.
סוף טוב, הכל טוב – האניה הגיעה ארצה והתקבלה בנמל חיפה בטקס חגיגי ובהתרגשות רבה.
פרשת לה ספציה נרשמה בדברי ימי התקופה ובדברי ימיה של העיירה לה ספציה, שם הוקמה אנדרטה לזכר האירוע.
פרשת לה ספציה הוציאה לאור את המאבק על זכות העליה ארצה, שעד אז התנהל בחופי הארץ בין ספינות המעפילים לבין השלטונות הבריטים ואילו עתה התנהל המאבק על אדמת אירופה בנוכחות מאות עיתונאים, שהגיעו ללה ספציה כדי להבין ולסקר את המתרחש.
העולם כולו היה מעורב במבחן המוסרי שעמד על הפרק – פליטים יהודים ניצולי מחנות הריכוז מול אימפריה אדירה המונעת את כניסתם למולדתם.
בפרשת לה ספציה הפך ציבור המעפילים לראשונה מציבור פסיבי שבני הישוב פעלו בארץ על העלאתו ארצה לציבור אקטיבי פועל ולוחם ובעיקר הוכיחה פרשת לה ספציה את כוחו של מיעוט בעל רוח איתנה ואמונה בצדקתו לגבור על כוחות אדירים.
כתבה: נחמה פרידמן