סיפור ההפלגה:

סיפורה של הספינה 'אולואה' (Ulua), ששמה שונה בהמשך ל''חיים ארלוזורוב'', מתחיל בקיץ 1946. מלחמת העולם השנייה אך זה הסתיימה, המוני פליטים חסרי כל, שעברו את זוועות השואה, חולמים לעלות לארץ ישראל והיישוב בארץ נרתם למבצע.

שאול אביגור עמד באותן שנים בראש המוסד לעלייה ב', הגוף שהוקם לטובת העלאת הפליטים. אנשי המוסד בארה"ב בהובלת זאב שינד איתרו ורכשו עשר ספינות שהוכשרו להובלת מאות ואלפי עולים. כזו הייתה גם הספינה 'אולואה' (Ulua), שנבנתה בשנת 1912 ושימשה כספינת משמר חופים של צי ארה"ב. עם סיום מלחמת העולם השנייה נמכרה והפכה לספינת סוחר המניפה את דגל הונדורס. הספינה נרכשה על ידי חברת כיסוי של המוסד בתקווה שתהיה חזקה דיה על מנת לשוט בחורף לעבר חופי שוודיה הקפואים ולהוביל משם את המעפילים ארצה. תחילה הועברה מארצות הברית לעיר הנמל הצרפתית מרסי, שם נערכו ההתאמות הנדרשות לצורך הובלת המעפילים. בדצמבר 1946, במהלך הקונגרס הציוני שנערך אחרי המלחמה בעיר בזל שבשווייץ, הודיע אביגור לאריה לובה אליאב שהוא בוחר בו לפקד על המסע ולדאוג שהמעפילים יגיעו בשלום לחופי ישראל. אליאב היה אז בן 25, חבר ההגנה שהתנדב במהלך המלחמה לצבא הבריטי.

תחת שם הכיסוי "ארטור" החל אליאב בהכנות, לצד רב החובל גד הילב, סגניו ארט ברנשטיין ופדרו לופז, קצין הקשר גדעוני משה מוסיק גדרון ( לימים אלוף בצה"ל), וקצין המכונות הראשי אפרים צוקר.

ב־31 בדצמבר החל המסע, שאף אחד לא ידע אז כי יהפוך למסע הארוך ביותר שביצעה אי פעם אוניית מעפילים, ושבמהלכו יפגוש המפקד "ארטור" במעפילה שורדת השואה טניה, שתהפוך לאשתו.

היעד היה נמל טרלבורג שבדרום שוודיה, שם המתינו לאונייה 664 שורדות ושורדי שואה. הם היו חלק מכ 12 אלף יהודים שהגיעו לשבדיה ב 1945 לשיקום בשלושה גלים: עסקת האוטבוסים הלבנים המיוחסת לרוזן ברנדוט ולצלב האדום השבדי (5%) ,שתי רכבות רפאים שהגיעו לדנמרק ב"פרוזדור פאדבורג" (45%) ומבצע ה"ספינות הלבנות" של אונר"א בשבדיה (חמש ספינות שהפליגו מלובק - כ 50% מכלל אלו שהגיעו).
בשל תנאי מזג האוויר הקשים והמים שקפאו בים הצפוני, נאלצה הספינה להיכנס לנמל קופנהגן שבדנמרק ולהמתין עד שתוכל לשוט שוב. בערב 23 בינואר 1947 הגיעה הספינה לנמל טרלבורג ולמחרת בבוקר נכנסה לנמל רכבת עם המעפילות, העלייה לספינה החלה מיד. כל מעפילה נשאה בידיה שתי מזוודות ובהן כל רכושה עלי אדמות. פניהן של הנשים אמרו הכול – הסבל שעברו במלחמה, תחילת תהליך ההתאוששות, השמחה על העלייה ארצה יחד עם החשש מהמסע הצפוי להן. תנאי המגורים על הספינה היו מאתגרים, ומלבד הצפיפות התמודדו המעפילות ו אנשי הפלי"ם ונוספים עם חדירת מים, מפגע שהעסיק אותם במהלך המסע.

התכנון היה להתקדם לחופי הארץ והעברת המעפילים לספינה "הברק" בקרבת ישראל, כדי לשחרר את האולואה למשימות נוספות, אבל הגורל רצה אחרת. תחילה אילצה אותם סערה שגרמה לחדירת מים אותם נאלצו לשאוב ידנית את המים כל הלילה, וחדירת מים לאחד ממיכלי הדלק פסלו אותו. על אלו נוספה תקלה טכנית של אטם צילינדר הלחץ הגבוה שגרם לאובדן לחץ קיטור. כל אלו חייבו לעגון בנמל לה־האבר שבתעלת למאנש, לתקן את הצילינדר, להצטייד במשאבה ולמלא את מיכל הדלק שנפסל. זה נעשה כשהמעפילות מסתתרות בבטן האונייה לבל יתגלו על ידי הבריטים. סערה נוספת חזקה מאוד תפסה אותם אחרי שהמשיכו דרומה, במפרץ ביסקאייה. הגלים התנפצו על הסיפון, הספינה היטלטלה מצד לצד, הקשר עם החוף נותק, שלושה מכלי דלק גדולים התבקעו ולא נותרה ברירה אלא להשליכם לים. ללא הדלק, האפשרות להפליג ללא תדלוק לחופי ארץ ישראל נמוגה. "הברק" שהיו בה 550 דרגשים לא התקדמה לכיוון הארץ עקב שריפה שפרצה בה ביציאה למרסיי.

המסע נמשך דרך מיצרי גיברלטר ולאורך חופי הים התיכון, עם עצירות בנמלים באלג'יר ובטוניס לצורך הצטיידות במזון ובדלק. מברק שהגיע ממטה המוסד בפריז הורה לספינה להגיע בחסות החשיכה לנמל מטפונטו שבדרום איטליה ולהעלות מעפילים הממתינים שם. הספינה כבר הייתה מלאה עד אפס מקום ולכן הוחלט לרוקן את מחסני הציוד האישי וכך לקראת חצות הגיעה הספינה לנמל כשמאחוריה שובל ארוך של מזוודות שהיה כל רכושן של המעפילות. הספינה עגנה במרחק כ־300 מטר מהחוף, כבל פלדה דק נמתח בינה לבין המזח, וסירות גומי קטנות ששייטו הלוך ושוב לאורכו הביאו את המעפילים. התהליך ארך כמה שעות ובסיומו התברר שחמישים ילדים יתומים ממעון בעיירה סלבינו מצפים אף הם על החוף ומקווים לעלות לספינה. למרות הצפיפות, בסיוע של עדה סרני, המפקד ארטור וכל אנשי צוות הספינה הסכימו לקבלם, ואף פינו עבורם את חדריהם שלהם.

כעת היו על הספינה 1,398 מעפילים ואנשי צוות, הרבה יותר מהתכנון המקורי, ולפנות בוקר היא יצאה לכיוון כרתים. סוף המסע כבר נראה באופק, והימים הבאים הוקדשו לאימונים והכנות לקראת הקרב העתידי מול הבריטים, ולתרגול ירידה מהירה מהסיפון במקרה שיצליחו לחמוק ולהגיע לחופי הארץ.

ב־27 בפברואר, בשעות אחר הצהריים, אותרה הספינה על ידי מטוס סיור בריטי, כשישים ק"מ מפורט סעיד. תוך מספר שעות כבר הקיפו אותה שש משחתות בריטיות. ''אולואה' – 'חיים ארלוזורוב'' המשיכה לנוע תחת הליווי הבריטי לכיוון חופי ישראל ועם שחר הונף על סיפונה הדגל הלאומי לקול שירת 'התקווה' של מעפילים ואנשי צוות נחושים ונרגשים. בעשר בבוקר, מול מפרץ חיפה, ניסתה הספינה לחמוק מהליווי הבריטי. המעפילים עלו לסיפון חדורי רוח קרב, נאבקו בנחתים בריטים שניסו להכניעם, זרקו עליהם מכל הבא ליד, אך לבסוף הבינו שהקרב הוכרע. בלית ברירה פתחו אנשי הפלי"ם ונוספים את השסתומים, זרם מים אדיר עלה מחדר המכונות, העוגנים ירדו והספינה הועלתה בכוונה תחילה על גבי שרטון בחוף בת גלים. שקט מצמרר ירד על הסיפון.

מסע בן חודשיים ימים, רצוף מכשולים וסכנות, הגיע אל סופו. המעפילים הובלו בשלוש אוניות גירוש למחנה 66 בקפריסין ושם שהו עד שהתאפשר להם לעלות סוף סוף לארץ המובטחת.

​

כתבה: עפרה ניסן אליאב

​

מקורות:

​

אריה (לובה) אליאב, הספינה "'אולואה'" סיפורו של ארטור. הוצאת עם עובד, 1967.