מעפילים - בנו את הארץ, בונים את הזיכרון
"שורות המגינים בקפריסין תרמו למלחמת השחרור לפחות אוגדה" יואש צידון (צ'אטו)
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד, עָמַד נוֹפֵל־אַפַּיִם.
כָּבַשׁ בּוֹ רֹאשׁ אֲבִי-אִמְּךָ, פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם.
נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, עִם אֱלוֹהָיו בִּשְׁנַיִם.
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ נִכְרַת, נִכְרַת וַיְהִי לְתֹרֶן...
הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!
בקרו
אותנו
הסרטים
הקהילה
ויקיפדיה
מערך שירותי הבריאות
מבוא:
שירותי הבריאות במחנות קפריסין ניתנו על ידי משלחת רפואית יוצאת דופן מהיישוב היהודי בארץ ישראל בעיקר מטעם הדסה וקופת חולים הכללית, ובניהול הארגון הג'וינט האמריקאי. השליחות בקפריסין נעשתה מתוך תחושת שליחות כפולה - לאומית והומניטרית רפואית.
השירות הרפואי של הצבא הבריטי שאמור היה לספק לעצורים את שירותי הרפואה במחנות לא היה ערוך לדאוג לבריאותם של אזרחים בטווח גילאים רחב, בחולים ונכים, נשים הרות ותינוקות, שהלכו ורבו ככל שהתארכה תקופת השבי והמעצר.
המחנות בקפריסין נפתחו בשנת 1946 לאחר המלחמה ובתקופה שרופאים ואחיות רבים שוחררו מהשירות הצבאי לאחר המלחמה. השלטונות הבריטים בקפריסין חיפשו גורם שייתן מענה לצרכי הבריאות של העצורים. מצד שני ראשי הישוב חשו מחויבות לסייע לעצורים במחנות כיום ניתן לומר בגאווה כי שירותי הבריאות שניתנו במחנות על ידי צוותים מהארץ היו פרק חשוב וחיוני בהיסטוריה של עם ישראל ומערכת הבריאות שקמה באותם ימים.
מערך הבריאות במחנות:
ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל החליטו להפעיל את השרות במחנות, לאחר לבטים רבים. מצד אחד הייתה מחויבות לעולים העצורים, ומצד שני חששו שהדבר יסיע לבריטים בהארכת תקופת המעצר. בסופו של דיון הוחלט שצוותים רפואיים, שכללו רופאים, אחיות, חובשים דיאטניות ועובדים סוציאליים, ישלחו לקפריסין. והם יקימו מרפאות, בתי חולים שדה, מחלקות יולדות, שירותי טיפת חלב, וחינוך לבריאות. בפועל הצוותים נעזרו אנשי רפואה ועוזרים מקרב העולים העצורים
במשך תקופת המעצר שנמשך מאוגוסט 1946 ועד קיץ 1949 השתפר הבריאות ואיכות השירותים. עם בואם למחנות עברו העולים בדיקה וביקורת, חיטוי בדי.די.טי, וקיבלו שמיכות, ציפה למילוי בעשב ים שתשמש ככר, סכו"ם ופתק למים. את הבישול ניהלו בעצמם מהיום הראשון. את המזון סיפק בתחילה הצבא בהתאם למנה שהייתה מקובלת במחנות השבויים הבריטיים ולאחר מכן הג'וינט שיפר והסיף מזונות וקלוריות.
המרפאה הראשונה הוקמה עם בוא המעפילים ועבד רופא בריטי שלא עמדו לרשותו כל אמצעים לטיפול בחולים. במהרה סידרו הפליטים במקום מרפאה משלהם שבה עבדה אחות מעפילה, גם היא ללא ציוד מתאים. מעט הרפואות שהיו בספינות הוחרמו על-ידי הבריטים. את החולים העבירו לבית-החולים הצבאי בניקוסיה, (British Militry Hospital- אך במשך הזמן התבססו השירותים במודל משולש: מרפאות בתוך המחנות, חדרי חולים בסמוך למחנה או בתוכו ובית החולים הצבאי בניקוסיה. חולים קשים שהיו זקוקים לניתוחים מורכבים נשלחו לארץ ישראל.
הקמת השירות הרפואי במחנות:
ההחלטה על הקמת השירות התקבלה בישיבה בבית החולים הדסה בראשות מנהלה ד"ר יאסקי לאחר שמשלחת חלוץ תארה את המצב הקשה במחנות. ד"ר שיבר (פרופ' שיבא) יצא בראש המשלחת שיצאה לקפריסין ב-1 לספטמבר 1946 ואתו ד"ר בז'יז'ינסקי, גניקולוג ומיילד והאחות אהובה גולדפארב, שניהם מ "הדסה". איתם נשלח ציוד כמו תחליפי חלב לתינוקות, אבקת חלב וכדומה. כן נשלחו תרופות מיוחדות לתינוקות .הדיאטנית ש. בבלי, מנהלת מחלקת התזונה ב"הדסה", הגישה המלצות לגבי התזונה במחנה ,בעיקר המליצה להוסיף לתפריט פירות וירקות, שומנים וחלבונים. וכן להוסיף דג מלוח וגבינה למריחה על הלחם לגיוון התפריט. לנשים הרות ומניקות היא ממליצה להוסיף חלב וביצים. עבור הילדים בגיל 9 עד 11 שנים המליצה ד"ר ברמן, רופאת ילדים, להוסיף בעיקר פירות כמו בננות ומיץ פירות או עגבניות. המשלחת יצאה לדרך שלושה שבועות לאחר פתיחת המחנות, ומנתה שמונה אנשים.
רוב זמנם של רופאי המשלחת הוקדש להקמת מרפאות חדשות וחדרי חולים לכ-24 חולים בכל מחנה. וכן למשא ומתן עם הצבא לשיפור המצב. בבית-החולים, שהיה במרחק שעתיים נסיעה, שכבו כ-100 חולים. אך מרבית העצורים העדיפו לקבל את הטיפול במחנה ולא רצו להתאשפז שם.
התנאים במחנה הראשון היו קשים ביותר וגם השלטונות הצבאיים מצאו שיש לשפר את התנאים. אלפי אנשים התגוררו באוהלים בצפיפות מסוכנת. במחנה השני שהיה רחב ידיים כבר היו תנאים טובים יותר לשמירת הניקיון וההיגיינה. מים לשתייה הובאו במכליות וחולקו לפי כרטיסי מנות והרחצה נעשתה במי הים הסמוך. בדו"ח הראשון כתבו הרופאים לגבי המזון כי אנשים אכן מקבלים 2,500 קלוריות ליום כנדרש, אך הלחם הוא מאיכות גרועה מאוד והמזון אינו מספיק.
העצורים לא סבלו ממחלות של תת תזונה אך היו מחלות של זיהומי מעיים. אלה גרמו לשלשולים שעלולים היו להביא למחלות חסר. רבים מהעצורים שהו במחנות באירופה תקופה ממושכת ונמצאו תקופה ארוכה בסיכון למחלות חסר. גם תנאי הבישול וההכנה הירודים הביאו לניצול לא יעיל של המזון, שנשאר בסירים או נשפך. הצעות לשיפור התזונה גובשו על-ידי האחיות הציבוריות ועל-ידי דיאטניות מהדסה.
בתחילה מספר הנשים ההרות במחנות היה נמוך מהמשוער. 80% מהן היו בחודשי ההיריון הראשונים. כמעט לכולן הייתה זאת לידה ראשונה והן היו בנות 21-19 ובמצב כללי טוב. בכדי ללדת היה על הנשים לנסוע לבית-החולים בניקוסיה. למרחק לא הייתה אז חשיבות שכן רוב הלידות היו ראשונות והתארכו זמן רב. אחיות "הדסה" סידרו לנשים הרות מטבח נפרד, שם הן זכו לארוחה נוספת וטובה יום יום. למטבח זה צורפו גם אנשים חסרי שיניים וכן עובדי המרפאה והג'וינט.
במחנות שהו אחיות, שעבדו תחת פיקוחן של אחיות "הדסה", אך לגבי הרופאים היה מצב שונה. כך למשל במחנה הראשון, אף אחד מארבעת הרופאים המעפילים לא התאים לעבוד כרופא במחנה. על העבודה הקשו גם פערי שפה וידע. במחנה השני עבד רופא מעפיל אחד אך עקב מצבו הרגשי העדיפו העצורים את הרופאה הבריטית במחנה. לאחר סיום עבודת המיון וההכרות עם העצורים במחנות, העריכו אנשי המשלחת את המצב מחדש ודרשו הוספת רופא כללי ורופא ילדים לצוות. כן נדרש רופא שלישי לניהול העבודה בבית-החולים בניקוסיה. הם המליצו שיהיה זה רופא בעל ניסיון צבאי בבית-חולים בריטי. (יש לציין כי מרבית הרופאים במחנות קפריסין היו יוצאי הצבא הבריטי ובעלי ידע וניסיון וכמוהם הסניטרים וחיילות ה-ATS והחובשות). בתום מספר שבועות של פעילות יכלה המשלחת לרשום לעצמה כי בכל המחנות פעלו מרפאות שבהן עבדו רופאים ואחיות מקרב הפליטים והמשלחת יכלה להתפנות לניהול וארגון. לא רק במחנות ניהלה המשלחת את השירות הרפואי אלא גם בבית-החולים, שם טופלו חולי שחפת פתוחה.
בחורף הראשון הוקמו מחנות החורף שבהם היו כ-2,000 מקומות, וגבר חשש מפני קשיי החורף והסיבוכים הצפויים במחנות במיוחד לאחר שכבר התגלו מספר מקרים של טיפוס במחנות. אז גם החל המאבק לשחרור מעפילים. לרופאים תפקיד מרכזי בהחלטה על השחרור בשל מצב רפואי.. הם המליצו על העלאת החולים הקשים נשים וילדים. בסופו של דבר הוסכם כי "מחוץ לתור" יצאו רק חולים במצב קשה וגברים שהופרדו מנשותיהם בחיפה, אם יש להם ילדים או שנשותיהם בחודש הראשון להריונן.
כן סוכם כי סדר העלייה ללא החולים האנושים שצפויה להם סכנת מוות. גם אז ניתנה עדיפות לנשים הרות וילדים.
מרפאות ראשוניות:
במחנות היו חיי היום יום של הצוותים מאתגרים. הם השתמשו בציוד שסופק חלקו על-ידי הצבא ורובו הובא מהארץ. כך למשל ד"ר מהריק, שהיה רגיל לעבודה במרפאת קופת-חולים, ביקש שיסופק למרפאות ציוד ותרופות שהיו בשימוש במרפאות הקופה – משחות, כדורים ותמיסות לטיפול במצבים השכיחים של התקררויות, פציעות ומחלות ילדים.. בנוסף לכך ניכרו הבדלים בשיטות העבודה בין הרופאים מהארץ לרופאים המעפילים, פערי השפה, עייפות ודיכאון או רגשי נחיתות וחוסר ניסיון אפיינו את המצב.
בבית התינוקות:
רוכזו רק הילודים, רובם סבלו מבעיות התפתחות מאחר שלאימהות לא היה די חלב להנקה. בכפר הנוער רוכזו כבר אז למעלה מ-500 ילדים בגילאי 7-17, שזכו לתנאים משופרים בהשוואה למחנות הקיץ, דבר שנבע מריחוק הכפר ממרכז המחנה ומתנאי המגורים בו.
השיפור במצב הרפואי:
החל מחודש דצמבר 1946 ותחילת שנת 1947 הלכה פעולת היישוב והפכה מספונטנית למאורגנת. הוועד למען גולי קפריסין כבר פעל בכמה תחומים. משלוחי בגדים, מזון וספרים וכן מבצעים כמו כסות חורף, משלוח מנות ושבוע הספר, תרמו למחנות חבילות מהיישוב.
שינוי נוסף שחל במחנות היה בואו של מוריס לאוב לשמש ראש משלחת הג'וינט במקומה של רוז ויטליס. תפקידו של לאוב אמור להיות מאופיין, כפי שתיאר זאת בעצמו, ב"סעד, רפואה, חינוך וגם פוליטיקה ודיפלומטיה". עם בואו של לאוב הפכה המשלחת למשמעותית יותר. ככלל ככל שגברה מעורבות הג'וינט במחנות מבחינה רפואית, ניסו הבריטים לצמצם את פעילותם ומחויבותם לבריאות המעפילים.
בית החולים:
בעוד שבמחנות מרבית העזרה ניתנה על-ידי גורמים מהישוב באמצעות הג'וינט והמעפילים עצמם, הרי שבבית-החולים הייתה מעורבותם מזערית ומוגבלת באגף היהודי (B). אנשים כד"ר שיבר ונציגי הג'וינט מצאו שיש להרחיב את פעולות המשלחת גם לבית-החולים שהתנאים בו לא היו משופרים, והמאושפזים הביעו לא פעם מירמור וכעס על הטיפול. המאושפזים בבית-החולים הצבאי טופלו בהתאם לכללי הצבא. בהשוואה לתנאים בבתי חולים ציבוריים אחרים, היה בית-החולים נחות אפילו בהשוואה לכללים שהונהגו על-ידי הצלב האדום הבריטי עצמו. החולים לא קיבלו אספקה כמו מזון, פירות, ממתקים, סבון, משחת שיניים ומסרק. לעצירים שאושפזו היהודים לא סופקו בגדים (כמו פיג'מה וחלוק או נעלי בית).
פינוי חולים קשים:
חולים קשים וחולי שחפת אמורים היו להיות מועברים לארץ ישראל לאשפוז שלא לפי התור לעלייתם, אך היו לא מעט קשיים ועיכובים גם בנושא זה. לפי כללי הצלב האדום, במידה ולא ניתן לספק טיפול לחולה בבית-החולים מקומי צבאי, יש להעבירו בהקדם לבית-חולים אחר. בניקוסיה היו בבית-החולים מספר חולים שהעברתם התעכבה. הצבא לא מיהר לטפל בכך, למרות שעמדו לרשותו גם מטוסים101. גם לשירותי הרפואה בארץ היה קושי להעביר את החולים לאשפוז בארץ והם עשו כל מאמץ לאפשר את הטיפול בקפריסין.
הצוות הרפואי:
במחנות פעלו שלוש מרפאות – שתיים במחנות הקיץ ואחת במחנות החורף. מרפאה שלישית במחנות הקיץ עמדה סגורה וניתן היה להפעילה בכל עת, כן פעלה במחנות מרפאת שיניים ואנשי ציוותה עבדו פעמיים בשבוע במחנות החורף. ליד כל מחנה פעל חדר חולים, שבו נבדקו העולים על-ידי הצוות הבריטי ובמידת הצורך נשלחו לבית-החולים או שאושפזו ב- C.R.S. המשלחת כללה באותם ימים ארבעה רופאים, שש אחיות ושתי מטפלות לילדים ממוסדות שונים בארץ ישראל. השכר שולם להם על-ידי הג'וינט בהתאמה לשכרם בארץ. הצוות עבד תחת ניהולו של לאוב, שהשתדל לעשות הכול כדי לאפשר עבודה בתנאים סבירים.
בכל מרפאה עבדו רופא ואחות מהארץ ו-7-6 רופאים מעפילים. במשך היום ביקרו במרפאה 200 איש וכן נערכו ביקורי בית רבים בצריפים ובאוהלים. בכל מרפאה היה חדר טיפולים בו טיפלו העוזרים במאות איש, לרוב בחבישת פצעים. ציוד בסיסי כמו תחבושות ויוד לחדרי הטיפולים סופק על ידי הצבא, אך היה מחסור קבוע בתכשירים אחרים. חסרו תרופות סולפה, ווזלין, פנוברביטול שהיו אז בשימוש, וכן מספריים, פינצטות ומזרקים. רק סיוע שהועבר מקופת-חולים ו"הדסה" אפשר את המשך העבודה במרפאות. במשך תקופת המחנות ניתנו תשובות ייחודיות לבעיות בריאות שונות הראשונה הייתה הקמת כפר נוער לילדים וריכוזם יחד במיוחד לאלו שהיו ללא משפחה.
כפר הנוער:
בכפר הנוער רוכזו ילדים בודדים, יתומים ובני נוער. כבר מתחילת המחנות ועל סמך הניסיון במחנות העקורים באירופה, דאגו השליחים בקפריסין לרכז את בני הנוער במחנה אחד. הנערים התגוררו – בנים ובנות – בצריפים נפרדים אך ללא כל פרטיות. בין הצריפים לא היו עצים או ירק. כל הצעירים עברו בדיקות תקופתיות של ראייה, שמיעה ומנטו לגילוי שחפת. הם סבלו במיוחד ממחלות עור ומחלות מדבקות כמו גרדת וכינמת. הצפיפות בכפר גרמה להדבקות חוזרות של הנערים. ילדים שנאלצו לחיות תקופה ממושכת בתנאי מעצר ותת תזונה, סבלו מליקויים קשים בשיניים. בשלב מאוחר יותר הגיע לכפר רופא שיניים שביצע לנערים בדיקות וטיפולים. הבישול נעשה במרוכז, מתוך דאגה להעשרת מזונם ולשיפור מצבם הגופני של הילדים.
המשלחת הפסיכיאטרית:
בארץ הייתה תחושה שבעיות נפשיות ורוחניות של העולים החדשים מקשות על קליטתם, וכי לגופי הקולטים לא היה די ידע בכל הקשור לבעיות נפשיות. בבואה לארץ נפגשה המשלחת עם נציגי הארגונים השונים וב-10 ביולי 1947 יצאה לקפריסין ושהתה שם שישה שבועות. לאחר שלושה שבועות הצטרף אליה צוות מארץ ישראל ובראשו ד"ר בריל למשלחת. במחצית אוגוסט שבה לירושלים לדיונים בממצאי העבודה. המשלחת הגישה דו"ח ארוך ומפורט שהתייחס למכלול נושאים בחיי המעפילים, בהתבסס על תצפיות, ראיונות ומבדקים שנעשו בשיטות המקובלות אז במדעי המחקר והפסיכולוגיה. בראש מסקנות המחקר נאמר כי האוכלוסייה ההטרוגנית במחנות אינה מאפשרת הכללה מדעית לגביהם. בדוח הסופי נכתב כי בניגוד להנחה שהגולים בקפריסין יגלו יותר חיוניות בשל קרבתם למטרתם הסופית, העלייה לארץ ישראל, הרי שלאנשים שהיו חסרי משפחה בארץ, או נעדרי מניע אידאולוגי, היוותה הקרבה של קפריסין מקור לחרדה דווקא. האנשים לא התכוננו למציאות כזו לאחר שנים רבות כל-כך של "אינפנטיליזציה" במחנות ההשמדה ובמחנות העקורים באירופה. שתי המשלחות הצביעו על פתרון הולם לבעיות: שחרור מידי מהמחנות, או לפחות להבטיח תנאים משופרים ותוכנית הכשרה שתסייע לעצורים בעתיד. לגבי הילדים עד גיל 18 ההמלצה הייתה לשחררם מידית. כמו כן המליצה המשלחת להקים שירותים פסיכיאטריים בקפריסין ובארץ ולהכשיר צוותים .
טיפול באם ובילד במחנות:
העלייה במספר התינוקות בחודשים האחרונים של שנת 1947 הפכה לבעיה מרכזית בעבודת המשלחת הרפואית במחנות. מול חשיבה שיש להעביר את האחריות לטיפול למשפחות כדי להימנע מריכוז כל התינוקות יחד. אך תנאי הדיור וחוסר האפשרות לפקח על הטיפול במחנות השונים מנע מהלך כזה . מספר התינוקות בבית התינוקות במחנות החורף הגיע ל-160 ובמחנה היו עוד כ-100 תינוקות עם הוריהם. הציפייה הייתה ל-70 בכל חודש בחצי השנה הקרובה. לא נראה היה שימצא פתרון עד עונת הגשמים למעט העלאתם ארצה, במחנות הקיץ בקראולוס התנאים הסניטריים היו אף גרועים יותר, ובמיוחד במחנה 55 שבו פרצה מחלת הטיפואיד ימים מספר קודם לכן. בנוסף לכך הורו הבריטים שנשים הרות בשלושת החודשים שלפני הלידה ושלושה חודשים לאחריה לא יורשו לצאת במכסה החודשית כדי לא לסכנן על הספינה. בסופו של דבר הועברו הנשים בספינה מצוידת בהתאם ובליווי רפואי שארגנה הסוכנות.
בית התינוקות:
במחנות פעלו תחנות "טיפת חלב" שנוהלו על-ידי האחיות ופעלו במתכונת שהייתה קיימת בארץ. האחיות ביצעו מעקב והדרכה לנשים הרות ולאימהות. רופא היה בודק את התינוקות אחת לחודש ואת הנשים ההרות בדק גם רופא שיניים. הפעילות בבית התינוקות גדלה מ-90 תינוקות. ועד 200 תינוקות בשיא פעילותו . הוא נוהל על ידי אחות ארץ ישראלית והצוות התבסס על מטפלות שלרובן לא היית ההכשרה מקצועית. מרבית התינוקות לא סבלו ממחלות קשות, ומבין התינוקות שנולדו במחנות מתו רק כ-10, מחציתם פגים. בתינוקות טיפלו האחיות הבכירות ביותר. ההורים היו מביאים את התינוקות לבית התינוקות לטיפול ורחצה, ואת הכביסה ביצעו ההורים בדרך-כלל במי הים. לכל תינוק הייתה חבילת כביסה אישית שהובאה אתו. הבישול היה מרכזי ועל גבי פרימוסים. המזון התבסס על דייסות מאבקת חלב וסולת. האחיות הדריכו את האימהות גם בהכנת תחליפי חלב והתינוקות התפתחו יפה ועלו במשקל. בהמשך שולבו בעבודה מטפלות מהקיבוצים והן הביאו איתן את שיטות הטיפול. חלקן מתוך ניסיון בבתי הילדים בקיבוצים. כך למשל השימוש ב"אמבטיות שמש" בכדי למנוע את מחלת הרככת שאפיינה חלק מהילדים שהגיעו למחנות, אך הטיפול גרם לחלקם לכוויות.
רפואה מונעת:
הצוות הרפואי השקיע משאבים רבים בחינוך לבריאות וברפואה מונעת שכללה בעיקר הדרכה לשמירה על היגיינה ניקיון ורחצה ולמרות שהצבא הפסיק לספק את החומר לחיסונים אנשי המשלחת חיסנו את הילדים והעצורים נגד טיפואיד ואבעבועות שחורות בתרכיבים שהובאו מארץ ישראל .
רפואת עיניים:
בקרב העולים היו מקרים רבים של חולי טרכומה. ד"ר בן-טובים שהיה מומחה בתחום נשלח מהארץ והוא התמקד בטיפול בעולים מצפון אפריקה. תהליך ביצוע הבדיקות היה מורכב, שכן העולים פוזרו בין המחנות. בסיוע המזכירויות נבדקו כל האנשים. ד"ר בן-טובים העדיף להעלות את הילדים לארץ לטיפול. במבוגרים טיפל הרופא במרפאות. ילדי הגנים ובית הספר הוזמנו למרפאה עם המורים. במחנות, סודרו מרפאות עיניים. אחות עבדה בכל מרפאה והתמחתה בטיפולי העיניים. בכל מרפאה סודר ציוד ומכשור מיוחד לטיפולי עיניים. מספטמבר ועד דצמבר ביקרו במרפאות העיניים 2,532 איש. ד"ר בן-טובים הביא 68 זוגות משקפי שמש שחולקו למי שהיו רגישים לאור, והותאמו משקפי ראייה ל-200 איש.
רפואת שיניים:
מיד עם תחילת העבודה הרפואית, התברר עד כמה נושא מחלות השיניים מחייב מענה מידי. הסתדרות רופאי השיניים שלחה בסתיו 1946 ציוד למרפאת שיניים. המחשבה הייתה שטיפול דחוף משמעו טיפול ושיקום הפה (תותבות וכו'). מהארץ נשלחה מעבדה שצוידה היטב. כן נשלח טכנאי מומחה לארגון עבודת המרפאה מתוך מחשבה שהרופאים ימצאו בקרב המעפילים. ד"ר רוזנצוויג, רופא השיניים, הגיע בתחילת שנת 1947למחנות, ואיתו עבדו חמישה טכנאים ורופא שיניים קפריסאי שבא פעמיים בשבוע להתאמת תותבות למעפילים, במימון הצבא הבריטי. המכשור היה דל ומיושן. מיעוט התרופות הקשה על העבודה וסטריליזציה למכשירים נעשתה בהרתחה. במשך שהותו במחנות טיפל הרופא בכ-10,500 חולים. עיקר המטופלים היו קשישים, חולים ונשים הרות שזכו לטיפול שיניים מסודר. לקראת סוף תקופת המחנות הלכה ההערכות והשתפרה וסיפקה מענה סביר לצרכים.
בדיקות המוניות:
הדסה וקופת חולים בארץ ראו לנכון לבצע לעולים בדיקות המוניות לקראת העלייה ארצה. בין המוסדות סוכם שהקופה תבצע בדיקות, שתן, דם ושיקוף ריאות, ולא תפעל בשטח הריפוי, ולא תהיה אחראית לכך. וכן שתוצאות הבדיקות ישמשו בכניסה לקופת-חולים ולסוכנות כקו מגביל לעלייה. ההערכה הייתה שנדרשים רופאים ועוזרים בהיקף של 10-8 איש, וכי הפעולה תמשך חודשים רבים.
בית-החולים הצבאי:
בית החולים הצבאי (BMH) נוהל על ידי הצבא הבריטי. הצוות היהודי היה מצומצם ביותר. בית-החולים היה מורכב מ-10-8 צריפים למחלקות יולדות, נשים, כירורגית נשים, כירורגית גברים ופנימית, חדר לידה ותינוקות וחדר ניתוח. בכל מחלקה היו 30-20 מיטות. שלטונות הצבא הקצו לאנשי המחנות אגף נפרד – האגף היהודי, שהיה בנוי ממספר צריפים וממגורי הצוות הרפואי ועוזריו. ההחלטה לנהל את האגף היהודי (B) בבית-החולים הצדיקה את עצמה בינואר, עם בוא ספינות "הפאנים". בבית-החולים אושפזו באותו חודש 567 איש, מהם 114 במחלקה הכירורגית לגברים ו-112 במחלקת יולדות. כן אושפזו 22 איש במחלקת בידוד. הצוות הרפואי הצליח להעניק גם למעפילים החדשים את התחושה שיש מנגנון מסודר במחנות קפריסין. הסוכנות והועד למען גולי קפריסין, דאגו לביקורים שלוש פעמים בשבוע ולפעילות תרבותית וחינוכית. כן נשלחו ספרים ועיתונים, ממתקים, ומשחקים לחולים.
הצוות הרפואי במחנות קפריסין :
בקפריסין פעלו צוותים רפואיים מהארץ לתקופות קצובות בין שלושה חודשים לשישה. במרבית הזמן עמד בראש המשלחת רופא מארץ בעל ניסיון צבאי ורופאים נוספים בעלי מומחיות בתחומים כמו ילדים עיניים ושיניים ועוד. תפקיד מרכזי היה לאחיות וכוחות העזר שעסקו בבעיות הבריאות היומיומיות.
תפקידה המרכזי של האחות:
האחיות מילאו תפקיד מכריע במחנות. מעבר לטיפול הרפואי השוטף, הן היו אחראיות על ליווי נשים הרות, טיפול בילדים, הדרכה תזונתית, ותמיכה נפשית. רבות מהן פעלו בתנאים של מחסור קיצוני, תוך אלתור פתרונות יצירתיים. האחות במחנות לא הייתה רק מטפלת, אלא גם דמות חינוכית, קהילתית ומנהיגותית. עבודתן שיקפה את המעבר מתפיסה טכנית של סיעוד לתפיסה הוליסטית, קהילתית ומקצועית.
אתגרים והתמודדות:
מחסור בתרופות, ציוד רפואי בסיסי, תנאי מגורים ירודים, ומגבלות בירוקרטיות מצד השלטון הבריטי הקשו על הצוות הרפואי. נוסף על כך, הצוותים נאלצו להתמודד עם טראומות נפשיות קשות של הפליטים, ובמיוחד של ילדים וניצולי שואה. ההתמודדות כללה לא רק טיפול רפואי, אלא גם יצירת מסגרות תמיכה, חינוך לבריאות, ופעילות קהילתית. האחיות והרופאים פעלו מתוך תחושת שליחות עמוקה, לעיתים תוך סיכון אישי.
סיכום:
מחנות קפריסין הוקמו תוך זמן קצר וללא תשתית מתאימה לשהות ממושכת. היו אלה מחנות שבויים שלא התאימו לאוכלוסייה אזרחית רב-גילית, שהביאה אתה בעיות בריאות שנבעו מתנאי נדודים ומעצר. התנאים הסניטריים והצפיפות במחנות, מספר מקלחות מצומצם, בתי שימוש מאולתרים ומעטים, השימוש המשותף בשירותים, במקלחות ובמים, ומיעוט סבון, משחת שיניים ומגבות – היוו סכנה להתפשטות מחלות מידבקות וחייבו משנה זהירות וחיטוי קפדני.
תזונה לקויה ומחסור במוצרי מזון בסיסיים, חוסר גיוון במזון ותנאים קשים לבישול במטבחים ציבוריים, מרכיבי מזון שלא תמיד היו מוכרים ואהודים על המעפילים ומעל הכול מיעוט מזון טרי, פירות, ירקות ומוצרי חלב, גרמו בסופו של דבר לאנמיה וחוסר ויטמינים.
צוות רפואי מצומצם בהשוואה למספר המעפילים, אמצעים מוגבלים ותלות בצבא הבריטי בכל החלטה רפואית לאשפוז או להעברה לארץ, הביאו לסרבול בירוקרטי והתמשכות הטיפול. קושי באבחון ובהתערבות רפואית בבית-החולים בשל מיעוט ציוד ואמצעים כמו גם צוות מיומן חייבו תלות בשירותים מהארץ, בארגונים ובמשאביהם. גם מצבם הנפשי של העצורים השפיע על בריאותם. במתן שירותי הבריאות במחנות קפריסין היו מעורבים ארבעה גורמים: הממשלה הבריטית בארץ ישראל, הממשלה הבריטית בקפריסין, הצבא הבריטי והיישוב בארץ באמצעות הארגונים השונים, ובראשם הג'וינט, שניהל ומימן את מרבית השירותים. רופאים ואחיות מהארץ שהו במחנות מהקמתם ועד סגירתם. ציוד רפואי נשלח מהארץ. המשלחת הרפואית במחנות לא עסקה רק ברפואה. היא הייתה מעורבת גם בנושא התזונה, ההיגיינה והסניטציה. תשומת לב מיוחדת הוקדשה להיבט הנפשי, דבר שלא היה מקובל אז בארץ. בנוסף עסקה המשלחת במניעה ובקידום בריאות וחינוך, ככל שהדבר הסתייע בידה בתנאים קשים ובעומס העבודה במחנות.
עבר מיוסר ועתיד בלתי ברור, תנאי מעצר ושלילת חירותם – כל אלה השפיעו ללא כל ספק על המפגש בין יושבי המחנות והצוותים המטפלים חדורי תחושת השליחות והרצון לסייע ככל יכולתם, בנקודת הזמן שבין מלחמת העולם למלחמת העצמאות על אי אחד קרוב וכל כך רחוק מארץ ישראל.
ד"ר דורית וייס
מבוסס על הספר "שליחות בלבן". הוצאת רסלינג 2022.