מעפילים - בנו את הארץ, בונים את הזיכרון
"שורות המגינים בקפריסין תרמו למלחמת השחרור לפחות אוגדה" יואש צידון (צ'אטו)
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד, עָמַד נוֹפֵל־אַפַּיִם.
כָּבַשׁ בּוֹ רֹאשׁ אֲבִי-אִמְּךָ, פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם.
נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, עִם אֱלוֹהָיו בִּשְׁנַיִם.
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ נִכְרַת, נִכְרַת וַיְהִי לְתֹרֶן...
הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!
בקרו
אותנו
הסרטים
הקהילה
ויקיפדיה
מערך מחנות המעצר
בשנים 1946 – 1949 פעלו על אדמת קפריסין, שהייתה תחת שלטון בריטי מאז שנת 1878, מחנות מעצר למעפילים שנתפסו בלב ים (סה"כ 39 ספינות מעפילים שגורשו לקפריסין, כולל שתי ספינות שיצאו מחופי אלז'יר) על ידי אוניות מלחמה בריטיות, כדי למנוע את הגעתם של הפליטים היהודיים לארץ ישראל.
מעפילי קפריסין, מעל חמישים ושניים אלף פליטי מלחמה ושורדי שואה, הגיעו בספינות ההעפלה מנמלי צרפת, איטליה, שבדיה, יוגוסלביה אלג'יר, בולגריה, ויון.
הצבא הבריטי בנה באי הגירוש 12 מחנות מוקפי גדרות תיל ומגדלי שמירה בשלושה אתרים. המחנות הראשונים באיזור פמגוסטה – מחנות קאראולוס שנקראו מאוחר יותר "מחנות קיץ" (55, 63-60) היו מחנות אוהלים.
אלה אוכלסו לראשונה (מחנה 55) במעפילי האוניות "יגור" ו"הנרייטה סאלד" באוגוסט 1946. מספר ימים לאחר הגיעו לקפריסין מעפילי האוניות "כ"ג יורדי הסירות" שהופנו גם הם למחנה 55 ו"כתריאל יפה" שמעפיליה הופנו כבר למחנה 60.
גוש המחנות הנוסף (68-64) שכונה "מחנות החורף" ושמרביתן הכילו פחונים, הוקם ליד העיירות דהקלייה וקסילוטימבו.
אלה אוכלסו לראשונה בנובמבר 1946, ראשוני העצורים בהם נמנו על מעפילי האוניות "כנסת ישראל" ו"רפיח". כשהצפיפות גברה עם הגעתן באוקטובר 1947 של האוניות "גאולה" ו"מדינת היהודים" נוספו באיזור מחנות החורף בדהקליה גם מחנות 69 ו 70 שהיוו מחנות אוהלים.
ב 1 לינואר 1948 הגיעו לקפריסין שתי אוניות הפאנים – 'עצמאות' ו'קיבוץ גלויות' שהביאו איתן 15,239 מעפילים, מה שהביא את מספר מעצורי המחנות ל 31,117 נפש.
כבר בתחילה נקלעו השלטונות הבריטים לקשיים בקליטת המעפילים, שכן הצבא לא היה ערוך לטיפול בסוג כזה של אוכלוסייה – ציבור אזרחי מעורב ששיש בו גם נשים, ילדים ותינוקות. ולכן, הסכימו הבריטים להצעת המעפילים להשאיר את הארגון הפנימי של חיי המחנות למעפילים עצמם.
הבריטים שמרו על המחנות מבחוץ והמעפילים קיבלו אוטונומיה וניהלו את חייהם בפנים.
איש המוסד שפעל בקפריסין, שורה פישמן גייס מיד בהתחלה את הקהילה היהודית המקומית שמנתה אז 25 משפחות לעזרת המעפילים העצורים. הוקם ועד וגויס כסף לרכישת מצרכים חיוניים.
למחרת הגעת המעפילים הראשונים הופיעה במחנה משלחת של יהודי קפריסין ובראשם אידה פרסיץ ובתה רות מפמגוסטה והביאו בגדים וממתקים לילדים.
בסוף אוגוסט 1946 הגיע לראשונה לביקור מנהל הג'וינט בישראל צ'רלס פסמן ובאישור מושל קפריסין הוחלט לאפשר העברת סיוע של הג'וינט, בהיותו מוסד יהודי-אמריקאי, למעפילים העצורים במחנות. מ7 לספטמבר 1946, עת הגיעה משלחת הסיעוד הראשונה ועד לסגירת המחנות בפברואר 1949 ליווה ותמך ארגון הג'וינט ומלא תפקיד מכריע בתמיכה במעפילים. הארגון סיפק עזרה חומרית במזון, ביגוד ורפואה. בתחום המזון סיפק הג'וינט תוספות לנשים הרות ומניקות, ילדים ונערים עד גיל 16 שהרופאים קבעו את זכאותם בשל מצבם וגם לאותם מעפילים שעבדו בעבודות שירות.
מאז דצמבר 1946 ועד לסגירת המחנות ריכז את עבודת הג'וינט בקפריסין משה לאוב כשלצידו פעל מאז יוני 1947 סגנו יהושע לייבנר שהגיע מישראל.
הג'וינט הפעילו במחנות שירותים - תברואה, רפואה, חינוך, תרבות, ביטחון, מזכירות, קנטינה, והעסיקו בהם מעפילים (10% מכלל האוכלוסייה). המועסקים קיבלו עבור עבודתם 15 שילינג לחודש ותוספת מזון. עוד מעפילים הועסקו בתחומי החינוך, טיפול בנוער ועוד.
במשלחת הראשונה הגיעו מהארץ רופאים, אחיות, מורים, עובדות סוציאליות. הוחלט אז שהרופאים הישראליים יטפלו בנושא הרפואה והבריטים יספקו תרופות ותחבושות ויעמידו לרשות המעפילים 200 מיטות בבית החולים בניקוסיה. אנשי הרפואה ארגנו את המרפאות ונעזרו גם ברופאים ואחיות מקרב המעפילים. מורי המשלחת ארגנו את כפר הנוער הראשון ובו 250 ילדים ובני נוער עד גיל 16 והוקמה מערכת לימודית בסיסית לילדים.
עם הגעתם של ילדים רבים עם האוניות 'כנסת ישראל' (דצמבר 1946) ו'המעפיל האלמוני' (פברואר 1947) הגיע מספר הילדים ל950 מה שהביא בפברואר 1947 להקמת מחנה נפרד לילדים - 'כפר הנוער', מחנה 65. במאי 1947 הגיע מספרם של הילדים ל 2531. רבים מהילדים הגיעו במסגרת קיבוצי הילדים – אלה היו בתי ילדים תנועתיים שנוסדו אחרי השואה בארצות מזרח אירופה.
חלק ממלווי הספינות הגיעו עם המעפילים למחנות קפריסין. אך, במחנות הם איבדו מסמכותם וההנהגה עברה למעפילים עצמם, כולל הייצוג כלפי שלטונות הצבא הבריטי. המעפילים הקימו בכל מחנה מזכירות ולאחר הוקמה גם מזכירות משותפת של מחנות הקיץ. המזכירויות עסקו בחלוקת המזון, הקצאת מקומות הלינה, שמירה על ניקיון המחנה.
המסגרות התנועתיות והמפלגתיות המשיכו להתקיים במחנות קפריסין. שכן מפעל שיקום תנועות הנוער הציוניות החל בארצות מזרח אירופה על ידי קומץ ותיקי התנועות ששרדו. תמיכה נוספת הגיעה אחר משליחי התנועות הקיבוציות שהגיעו אל שארית הפליטה.
יותר מ 90% מן המעפילים במחנות היו מוגדרים ומאורגנים בתנועות נוער ובמפלגות הפוליטיות השונות שבתנועה הציונית. התפלגות חברת המעפילים ייצגה את הקשת הפוליטית של היישוב היהודי בארץ ישראל.
ההשתייכות התנועתית היוותה מערכת ארגונית- מנהלית לניהול החיים במחנות. הן דאגו לחבריה להקצאת מקום מגורים, למטבח 'תנועתי', ללימוד עברית לפעילות תרבותית וספורטיבית. כ15,000 מעפילים, בוגרים ונוער היו מאורגנים בקיבוצים.
קיבוצי העלייה היוו עתודה להתיישבות של התנועות הקיבוציות בארץ.בדצמבר 1946 הועלו לראשונה 2050 עצורים ממחנות קפריסין לארץ והוחלט שמעתה ישוחררו מהמחנות ויועברו לארץ לפי מכסה חודשית של 750 איש – מחצית ממכסת רישיונות העלייה שהבריטים הקציבו מדי חודש. השחרור נעשה לפי תור שהתנהל תחת מדיניות "ראשון בא ראשון יוצא", אך לאור ריבוי תמותת תינוקות ואזהרות רופאים בסתו 1947 שהחורף המתקרב מסכן תינוקות רבים, שונתה המדיניות, בהתערבותה של גולדה מאיר, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית וניתנה עדיפות לעליית תינוקות והוריהם, וילדים יתומים. הביטוי הראשון לשינוי במדיניות היה בואה של "אוניית התינוקות" הראשונה – האוניה הבריטית 'אושן ויגור' שהגיעה לנמל חיפה ב-28 בנובמבר 1947 בהפלגה מיוחדת עם תינוקות והוריהם. באביב 1948 הורחבה המדיניות וניתנה עדיפות בתור גם לבני נוער עד גיל 18.
גם עם הקמת מדינת ישראל לא חוסלו המחנות בגלל סירובם של הבריטים לשחרר אנשים בגיל גיוס, תוך שהם מתרצים זאת בהסכמי הפסקת האש שאסרו הכנסת נשק ואנשים בגיל גיוס ארצה. וכך המשיכו הבריטים להחזיק בכ-10,000 עצורים, רובם גברים בגיל גיוס ומיעוטם בני משפחותיהם שבחרו להישאר איתם.
רק ב10 לפברואר 1949, תשעה חודשים לאחר הקמתה של מדינת ישראל עזבו אחרוני המעפילים את מחנות המעצר בקפריסין.
כתבה: סנונית שהם
מקורות
נחום בוגנר, אי הגירוש: מחנות המעפילים בקפריסין 1948-1946. העמותה לחקר מערכות ההעפלה, אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, 1991.
דוד שערי, גירוש קפריסין 1949-1946 : ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים. המכון לחקר הציונות, אוניברסיטת תל אביב; הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1981.מחנות קפריסין, אתר ההעפלה והרכש https://www.palyam.org/Arrests/Cyprus/mainpage.php