התינוקות בקפריסין

במחנות המעצר בקפריסין שבהם נכלאו מעל 52,000 מעפילים, רובם שורדי שואה, התחולל תהליך של חזרה לחיים והקמת משפחות חדשות. שכן, רובם איבדו את משפחותיהם בשואה. רב הכלואים היו צעירים ובודדים. מה שהביא לגל של חתונות ובהמשך להן לידות של תינוקות רבים. במחנות המעצר בקפריסין נולדו למעלה מ-2,200 תינוקות. בנוסף להם גורשו למחנות גם מאות רבות של תינוקות לאחר שספינות המעפילים שלהם נתפסו. כך שבמחנה עברו סה"כ כ 3,000 תינוקות.

מרבית תינוקות קפריסין נולדו בבית החולים הצבאי הבריטי בניקוסיה, כשהיולדות אושפזו למשך 5-4 ימים במחלקה מיוחדת שהוקצעה לשם כך, בה עבדו גם אנשי צוות מארץ ישראל. הידוע שבהם הוא רופא הנשים  ד"ר שלמה יונה טואף ששהה בקפריסין מאז דצמבר 1947 ועד אוקטובר 1948. בתקופה זו ניהל את המחלקה ליולדות ונשים בתנאי סביבה קשים, ויילד 925 ילודים, טיפל ב 425 בעיות גניקולוגיות ובצע מעל 160 ניתוחים מורכבים.

התנאים במחנות שהוקמו בדגם של מחנות שבויים לא התאימו לנשים הרות, לקשישים, לילדים ובוודאי לא לתינוקות. היה מחסור במים, תנאי הסניטציה היו גרועים וגם המזון לא הכיל את המרכיבים הדרושים לנשים הרות ולילודים. רבים מהתינוקות סבלו מבעיות התפתחות מפני שלאימהות לא היה די חלב להנקה, ונזקקו לתוספת הזנה מלאכותית - דייסות מאבקת חלב וסולת. במחנות הוקמו בתי תינוקות כדי לטפל בילודים, כשהתינוקות הוחזקו בעריסות מבד שכוסו בכילות, ושהו בהם במשך שבוע ימים. האחיות שעבדו לצידו של רופא הילדים היו רוחצות את התינוקות בבוקר לפני ביקורו ולאחר טיפלו בתינוקות שנבדקו ונשקלו וכן הדריכו את האימהות  כיצד לטפל בתינוקות. מנחם אורן (1985,  151) מספר ש"למרות הקשיים התמותה הייתה מעטה, כל זאת בזכות המאמצים הפיסיים והנפשיים העצומים של האחיות שבאו מארץ ישראל "ומלבד זה – כדברי הד"ר פלק – היו רק ניסים".

בינואר 1947, עם הקמת מחנה חורף 64, הועברו אליו המשפחות עם התינוקות מהאוהלים שבמחנות הקיץ, שהתנאים בהם היו קשים מאוד. בתחילה היו 50 תינוקות והטיפול בהם היה טוב. אך, מידי חודש נוספו כ 20 תינוקות. מיטה נגעה במיטה, לא היו מים זורמים, השמש קפחה על הגגות, חוסר אוורור, אבק, וצריפי התינוקות היו סמוכים למטבחים שבהם פעלו תנורי נפט שהפיצו פיח שחור.

במאי 1947 שהו במחנות 17,000 עצורים, ביניהם 800 נשים הרות ו78 תינוקות בבית הילדים בקסילוטימבו. קצב הלידות היה של לידה אחת ממוצעת ביום והוחל בבניית בית תינוקות נוסף. באחד במאי הועברו 96 תינוקות לצריף החדש. מחנה 64 כבר היה מחובר בגשר למחנות האחרים, מה שאפשר אליו נגישות.

ביולי 1947 הגיע לקפריסין ד"ר ולטר פלק (שנשאר עד פברואר 1948 וחזר שוב בינואר 1949 עד לסגירת המחנות). לראשונה היה במחנה רופא ילדים מומחה. הוא צבר ניסיון בגידול תינוקות בתנאים הקשים של עמק הירדן ועמק בית שאן. יכולתו ליישם חידושים המתאימים לתנאים הפרימיטיביים ועבודתו המאומצת תרמו להשפעתו הגדולה על עקרונות ניהול בית התינוקות . ד"ר פלק החליט להכניס לבית התינוקות רק תינוקות שנולדו במחנות. וכן תינוקות שנזקקו להזנה מיוחדת. כן שם קץ להתגודדות של הורים ודודים בבית התינוקות וקבע תקנות לפיהן מותר היה רק לאם לשהות בכל עת עם תינוקה והאב היה רשאי לביקור יומי של חצי שעה.

אחוז הפגים (פחות מ- 2,500 גרם) בין הילודים היה 14.5%בעוד בארצות מפותחות אחוז זה הגיע ל 7%-5%. התחלואה בין התינוקות הייתה גבוהה. הייתה גם תמותה של תינוקות, 112 תינוקות נפטרו במחנות המעצר. עצמות התינוקות הועברו ב 1970 יחד עם כל נפטרי קפריסין לבית העלמין שדה יהושוע בחיפה ומידי שנה נערכת אזכרה לזכרם. כשהתרבו מקרי המוות דרש ד"ר פלק מהמחלקה המדינית של הסוכנות שיזדרזו בהעלאת התינוקות עם הוריהם.

הטיפול באמהות ובילודים הפך בסוף שנת 1947 לבעייתי. באוקטובר 1947 היו כבר 250 תינוקות בבית התינוקות ועוד 80 עם הוריהם. 'טיפת חלב' דאגה לתינוקות ששהו עם הוריהם.

ד"ר מאוריציוס קפלן, יועץ לג'וינט המליץ להוסיף לתינוקות חלב מאבקה בשלב מוקדם יותר. ולדאוג לאינקובטור עבור התינוקות הפגים. משלחת רפואית מהארץ הציעה שהטיפול בתינוקות יעבור למשפחות כדי להימנע מריכוז כל התינוקות יחד כדי למנוע הדבקות ביניהם. ד"ר פלק התנגד לגישה זו.. בנובמבר 1947 שוכנו התינוקות בצריף מרכזי ובארבעה צריפים נוספים במחנה 64. בחורף 1947 הגיע מספר התינוקות בבית התינוקות במחנות החורף ל 160 ובמחנה היו עוד 100 תינוקות ששהו עם הוריהם.

בעקבות ביקורה במחנות בתחילת נובמבר 1947 של גולדה  מאיר, שהייתה באתם ימים מנהלת המחלקה המדינית בסוכנות היהודית בירושלים ,הקדימו הבריטים ושיחררו מאות תינוקות, שהגיעו לחיפה עם הוריהם לקראת סוף נובמבר 1947 תוך 'הקפצתם' לראש התור לעלייה מהמחנות, ע"ח סרטיפיקטים עתידיים  .מדי חודש שוחררו מהמחנות והגיעו לארץ 750 איש – מחצית ממכסת רישיונות העלייה לארץ ישראל שהבריטים הקציבו מדי חודש. השחרור נעשה לפי תור שהתנהל תחת מדיניות 'ראשון בא ראשון יוצא', אך לאור ריבוי תמותת תינוקות ואזהרות רופאים בסתו 1947 שהחורף המתקרב מסכן תינוקות רבים, ולאחר התערבותה של גולדה מאיר אצל השלטונות הבריטיים ונסיעתה לקפריסין כדי להידבר עם המעפילים ולהתגבר על התנגדותם למתן עדיפות לתינוקות רכים בתור לעליה ניתנה עדיפות לעליית תינוקות והוריהם, וילדים יתומים.

הביטוי  לשינוי המדיניות היה בואה של 'אוניית התינוקות' הראשונה – האונייה הבריטית 'אושיין ויגור' (שפעלה רב הזמן כאוניית גירוש) שבהפלגה מיוחדת הגיעה לנמל חיפה ב28- בנובמבר 1947 כשעל סיפונה 467 תינוקות עד גיל שנתיים, 42 פעוטות וילדים- אחים/אחיות שלהם ו- 912 הורים, סה"כ 1421 נפש .

גולדה מאיר מספרת בספרה 'חיי' (הוצאת 'מעריב' ,1975 עמ' 149):

"יום אחד הופיעה  משלחת של ארבעה רופאים במשרדי בירושלים. "לא נוכל עוד לשאת באחריות לבריאותם של התינוקות אם יישארו חורף אחד נוסף במחנות" 'הודיעו לי. התחלתי לשאת ולתת עם ממשלת ארץ-ישראל. הצענו מסגרת מסוימת שתאפשר למשפחות העקורים עם ילד בגיל פחות משנה לצאת מקפריסין 'מחוץ לתור' ואחר כך לנכות את מספרם ממספר היוצאים 'לפי התור'. לשם כך צריך היה לשכנע את הממשלה שתנהג בגמישות ובהגיון כאחד וגם לשכנע את העקורים לקבוע שיטה מיוחדת של עדיפויות. עבר זמן לא נעים עד שהגעתי להסדר עם הממשלה, אבל בסוף הצלחתי ואפילו השגתי היתר לילדים יתומים לעזוב בהקדם האפשרי".

בינואר 1948 עם הגיען של שתי אוניות הפאנים שעל סיפונן מעל 15,000 פליטים יהודים  הגיע מספר השוהים במחנות ל 32,000 וחלה עלייה חדה במספר התינוקות העצורים, מספרם הגיע ל 524. מה שהצריך פתיחת מרכזים נוספים לתינוקות ובהם מטבחים וצוות אחיות ומטפלות. בעקבות מצב זה - גל שני של 'עליית תינוקות' במספר הפלגות – עליית 1,136 תינוקות וילדים אחים/אחיות שלהם וכ- 2,300 הוריהם – נרשם במהלך חודש פברואר 1948.  

במהלך שנת 1948 עם הגידול כעת במספר הלידות הורעו תנאי הדיור והכלכלה כשלכך מוסיף גם החורף הקשה של 1940-1948. המצב הלך והחריף כך שבסוף דצמבר  1948 הודיעו רופאי הג'וינט לממשלה הבריטית כי הם מסירים מעליהם כל אחריות לגורלם של 772 התינוקות החיים במחנות בתנאים קשים. רק בינואר 1949 עם חתימת הסכמי שביתת הנשק  עם מדינות ערב ברודוס החליטה בריטניה לשחרר את כל עצורי קפריסין.

מקורות

מנחם אורן, מנגד תראה את הארץ: חינוך נוער בקפריסין. בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985.

יהודה בן-צור וצבי בן -צור, עליית התינוקות מקפריסין. מתוך אתר ההעפלה והרכש.

חנה ויס, עורכת, מסע הגבורה לארץ הנכספת1949-1946: סיפורי מעפילים שגורשו לקפריסין ועדויות ממחנות המעצר. ארגון מעפילי קפריסין, 2020.

דורית וייס, שליחות בלבן: שירותי הבריאות במחנות המעצר הבריטיים. תל אביב, רסלינג, 2022.

דוד שערי, גירוש קפריסין 1949-1946: ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים. המכון לחקר הציונות, אוניברסיטת תל אביב; הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1981.

​

​

כתבה: סנונית שהם