המעפילים הראשונים שהגיעו לקפריסין התקבלו בהפתעה גמורה, הן מצד הישוב והן מצד השלטונות בקפריסין, ולכן עם הגעתם המעפילים שוכנו במבנים זמניים שלא ענו על צרכיהם. כמה שבועות לאחר הגעתם, פנה צ'ארלס פסמן, נציג הג'וינט בארץ ישראל לשלטונות הבריטיים בבקשה לבחון את מצב המגורשים. הבריטים לא ששו לתת לאף אחד, במיוחד לא לנציגי היישוב להיכנס למחנות, אבל בהכירם את הג'וינט ואת פעילותו, הם אפשרו להם להיכנס למחנות כדי לראות את המצב. כשפסמן ביקש לסייע בצרכי העצורים, הבריטים אפשרו לג'וינט לעבוד במחנות. בחודש הראשון המשרד הישראלי של הג'וינט ניהל את העבודה גם בקפריסין, כאשר רוז ויטאלס, שעבדה כעובדת סוציאלית במחנות קפריסין ניסתה למלא את תפקידה כדירקטורית, אך לאט לאט הבינו שצריך מנהל קבוע. 

האיש הנכון היה מוריס לאוב, שהתחיל את סיפורו עם פליטים כחלק ממשלחת אונר"א ביוון ולאחר מכן ניהל את עבודת הג'וינט באיטליה, שם פגש את העקורים היהודים שמחכים לעזוב את אירופה. לאוב, חתם על חוזה לשלושה חודשים, אבל הבין תוך זמן קצר שהוא שם כדי להישאר. ראשית היה עליו לרכוש את אמונם של העצורים, כמו גם את זה של הרשויות. משימתו הראשונה של לאוב הייתה להתמקצע ולהרחיב את פעילות הג'וינט. זמן קצר לאחר הגעתו פתחו הבריטים את מחנות החורף, מה שהגביר את עבודתו. לאוב שכר את יהושע לייבנר כסגנו הבכיר. לייבנר, יחד עם משפחתו, עבר לקפריסין מקיבוץ עין השופט בישראל.

הבריטים התייחסו לעצורים כחיילים שבויים, לכן גם מנות המזון שלהם הייתה בהתאם. עלויות האחזקה של העצורים היו גבוהות מאוד, ובתקופה זו היו לבריטניה חובות גדולים שהובילו לכניסתה למיתון ולאזרחים בריטים נאלצו לחיות בקיצוב. לכן, היה צורך בשיפור תזונתם של כל העצורים. הג'וינט קיבל אישור מהשלטונות לייבא קמח לאי, וכל המעפילים קיבלו תוספת לחם - מה שעזר לעצור את הרעב. בנוסף, ילדים עד גיל 17, החולים, הפצועות והנשים ההרות קיבלו תוספת יומית שכללה אבקת ביצים, אבקת חלב, פירות טריים, ירקות ועוד

שירות הרפואה הצבאי הבריטי היה אמור לתת מענה לעצורים, אך מלכתחילה לא היה מסוגל לענות  צרכי שוקדי השואה, המעפילים שנכלאו במחנות המעצר בקפריסין. לדוגמה, הרופאים המעטים שעבדו בקפריסין היו רופאים צבאיים ולא היתה להם את היכולת לטפל בתחומים רפואיים נרחבים כמו גינקולוגיה ורפואת ילדים. כמו כן, הציוד שניתן למרפאות היה דל, ולא תוכנן כדי לענות על צרכי האוכלוסייה האזרחית. אפילו תרופות בסיסיות למחלות עור שהיו נפוצות מאוד בקרב העולים לא היו. הרופאים הצבאיים היו רופאים כלליים, והיו מקרים שבהם נשים חוו פגיעה ממשית מרופאים שלא ידעו מה הם עושים. לכן, ג'וינט בשיתוף הדסה שלח לקפריסין משלחת שכללה אחיות, רופאים, רופאי שיניים וציוד רפואי רב, מתוגבר על ידי רוקחים שיכלו לרקוח את התרופות הנדרשות. גם אחיות במימון הג'וינט הוצבו בבית החולים בניקוסיה כדי לסייע בטיפול בחולים המאושפזים שם בגלל המספר הרב של חולים שנשלחו לבית החולים שלא היה רגיל לכך. נשים רבות כשהן בשלבי הריון שונים נזקקו לטיפול רפואי וסיוע, בעוד רובן היו כמעט ללא משפחה שיכולה לעזור להן, ובמקרים רבים כל מה שהיה להן זה בן זוג או חברים שנאספו במהלך המסע. תינוקות שנולדו בקפריסין נזקקו לא רק למקום לידה מסודר, אלא גם לטיפול שנדרש לתינוקות בהמשך הדרך - שקילה, בדיקות, תרופות וכמובן הדרכה לאמהות הצעירות.

ואולם הג'וינט לא נתן רק מענה לצרכים הפיזיים של העצורים. כך למשל, סייע האירגון לזוגות רבים שרצו להתחתן, הן ברכש טבעות, הן בארגון הטקס והבאת רב לקדש הזוגות, והן בעזרה במציאת דיור לזוגות נשואים. 

אחד הדברים הראשונים שלאוב שם לב אליהם היה קבוצה ענקית של ילדים צעירים, רבים מהם יתומים לפחות מהורה אחד. אותם ילדים שעברו כל כך הרבה בחייהם הקצרים, לא זכו לחינוך פורמלי, ובמקרים מסוימים לא ידעו קרוא וכתוב. אותם ילדים היו צריכים להשלים את החסר וגם ללמוד עברית כדי להיות מוכנים לחייהם בישראל. ראשית הובאו מורים וספרים, אבל גם נדרש הג'וינט כדי לארגן כיתות לימוד שולחנות, כיסאות, ארונות וגם לוחות, שהיו, לפי עדותו של לאוב, אחד הפריטים הקשים ביותר ליבוא אל האי.

אבל לא רק חינוך, ולא רק לנוער. רוב העצורים בילו את ימיהם ללא פעילות, והיו צריכים למלא את זמנם, כמו גם להתכונן לחיים שאחרי. מסיבה זו הביא ג'וינט לקפריסין סדנאות מלאכה, לימוד נגרות, עיבוד פח, אריגה ועוד. היוזמה הזו תפסה שתי ציפורים במכה אחת – העצורים מצאו דרך למלא את זמנם, וכשהגיעו לארץ כבר היה להם מקצוע, והרבה פעמים נתנו להם לקחת איתם את הכלים ולהתחיל סדנאות משלהם. כך יכלו לפרנס את עצמם.

הג'וינט פתח גם סדנאות אומנים ואומנויות ובכל עודד את היכולות האומנותיות של בעלי הנטייה האומנותית במחנות, ובמקביל גם נתן מענה לצורך בהופעות, על ידי הבאת אמנים מבחוץ. העצורים היו צמאים לתרבות, אמנים רבים הובאו על ידי הג'וינט לקפריסין, אחד המפורסמים שבהם היה החזן סידור בלארסקי ואחריו שחקנים וזמרים ישראלים מתיאטרון המטאטא. אבל הזכורה ביותר הייתה ההופעה שהתקיימה בפסח 1948, של נערה צעירה ממוצא תימני בשם שושנה דמארי. דמארי, בשנות ה-20 המוקדמות לחייה כבר הייתה כוכבת ביישוב, שיריה כמו כלניות ושולמית, הושמעו בפי כולם. זה לא היה רק קולה המרעיד וגם לא  יכולות הביצוע, ואפילו לא העובדה שלמדה לשיר ביידיש, אלא מספר ההופעות שהיא נתנה – על במות מאולתרות, על הקרקע ואפילו מול שלושה אנשים בצריפי החולים. היא הצליחה לתווך ליושבי המחנות את ארץ ישראל.

העבודה בקפריסין נמשכה שלוש שנים, כל עוד הוחזקו עצורים באי, זמן רב לאחר שמדינת ישראל כבר קמה, והמנדט הבריטי כבר לא היה תקף. הג'וינט, בשיתוף עם הועד למען גולי קפריסין, שהוקם על ידי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי לכנסת ישראל עשו כל שביכולתם לסייע לעצורים, שכבר עמדו על חופי הארץ ולא הורשו להיכנס אליה.

פרק 'ארגון הג'וינט' נכתב על ידי ד"ר ענת קוטנר