סיפור ההפלגה:

ספינת המעפילים 'פלמ"ח', Ariana) בשמה המקורי) הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל לה-ספציה באיטליה בידי צוות בראשותו של אברהם זכאי. היא הפליגה מבוקה דה-מגרה באיטליה ב- 11 בספטמבר 1946, כשעליה 431 מעפילים, רובם חברי תנועות נוער חלוציות מפולין וכן מרומניה והונגריה.

בהתאם לשיטת שילוב שני כלי שייט בהפלגות המעפילים, הפליגה ב- 12 בספטמבר ספינת העזר 'אלברטינה' בעקבות 'פלמ"ח' ועליה עוד 180 מעפילים, גם הם מפולין. ב- 19 בספטמבר נפגשו שתי האוניות בלב ים, ולמחרת עברו המעפילים מ'אלברטינה' ל'פלמ"ח'. אנשי הצוות הזר של 'פלמ"ח', פרט למכונאי הראשי, עברו ל'אלברטינה' וחזרו לאיטליה.

הוראות המוסד למפקד הספינה היו שבמקרה של ירוט הספינה להמשיך בכל מחיר גם אם יורים עליה ולארגן את האנשים להתנגד בכח לעליית חיילים בריטים על הספינה. ב- 22 בספטמבר גילתה משחתת בריטית את 'פלמ"ח' סמוך לראש הניקרה, הורתה לה לעצור, ולאחר שלא נענתה נגחה בה. בתגובה השליכו המעפילים חפצים שונים לעבר המשחתת. הבריטים נהגו בתקיפות ובקרב השתלטות אלים שארך כמחצית השעה השתמשו, בנוסף על זרנוקי המים, גם בגז מדמיע ובירי בנשק קל. בקרב נהרג המעפיל יונה דב שוורץ. היה זה החלל הראשון שנפל על סיפונה של ספינת מעפילים תוך כדי המאבק עם הבריטים. מפקד הספינה, משה רבינוביץ', ועוד מספר מעפילים נפצעו ואושפזו בבתי-חולים בארץ ולאחר מכן הועברו למחנה המעצר בעתלית. הספינה נגררה לנמל חיפה והמעפילים הוחזקו בה יממה תחת משמר חיילים בריטים.

מבצע הגירוש נתקל בהתנגדות תקיפה של המעפילים, 32 מהם קפצו למים והחלו לשחות אל החוף, אך ספינות משמר בריטיות רדפו אחריהם ומשו אותם מן המים. בכך נפסקה ההתנגדות והמעפילים הועברו לאוניית הגירוש 'אושיין ויגור'. שישה עיתונאים שצפו בשחייה הדרמטית הורשו להתלוות אל המעפילים בעת שהועברו לקפריסין. המעפילים המגורשים שוכנו שם במחנה 61 בקראולוס.

​

כתבה: סנונית שהם

​

מקורות:

נחום בוגנר, ספינות המרי: ההעפלה 1948-1946. משרד הביטחון ההוצאה לאור, המרכז לתולדות כח המגן ע"ש ישראל גלילי, 1993.

דב בן-ישי, עורך, אוניות העפלה בלתי לגאליות: התקופה השלישית - מצגת

דוד שערי, גירוש קפריסין 1948-1946. אוניברסיטת תל אביב,ההסתדרות הציונית העולמית, 1981.