​"הַעְפָּלָה" הוא כינוי לעלייה לא חוקית (בלתי לגאלית) של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ההעפלה החלה בשנת 1934, לאחר שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, ורבים מיהודי גרמניה (וארצות אחרות) ביקשו לעלות לארץ ישראל.

​

ארץ ישראל הייתה תחת ממשלת מנדט בריטי.  היא קבעה מדי שנה מכסה, כמות, של רישיונות עלייה ליהודים, אך מספר זה היה קטן מאוד והגביל בצורה קשה את אפשרויות העלייה לארץ. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון הורע מצבם של יהודי אירופה, ואז הוחלט לעקוף את הגבלות העלייה של הבריטים ולהביא יהודים לארץ ישראל ללא רישיונות עלייה. ההעפלה נעשתה בעיקר דרך הים, בספינות משא קטנות, ישנות ורעועות שניסו להגיע לחופי הארץ ולהביא אליה בחשאי פליטים יהודים.

​

במסגרת פעילות תנועת ההעפלה ('המוסד לעלייה ב'), שימש מחנה המעבר בלה-סיטה שבצרפת כמרכז לוגיסטי ותודעתי להכנת הניצולים להפלגה לארץ ישראל. הבחירה במחנה זה הייתה חלק מתכנון אסטרטגי של 'ארגון עלייה ב', שמטרתו הייתה לצמצם את הפער המבני בין תנאי המגורים במחנות היבשתיים לבין תנאי הדוחק הקיצוניים הצפויים בספינות המעפילים.

​

עם הגעת מפקד האנייה, המכונה "אורי", הוחל בהחלת משטר פנימי קפדני במחנה. מטרת המשטר הייתה להכשיר את המעפילים מבחינה פיזית ומנטלית לקראת הצפיפות והלחץ הצפויים בים.

כלי השיט שנרכש למשימה היה במקור אניית משא בשם 'סאן דמיטריו'. בהתאם למדיניות התנועה הציונית להעניק לספינות שמות בעלי מטען פוליטי וסמלי, הוסב שמה ל"לטרון". שם זה נבחר כאקט של מחאה והצהרה מדינית בעקבות אירועי "השבת השחורה" (29 ביוני 1946), במהלכה עצרו שלטונות המנדט הבריטי אלפים מחברי היישוב וההגנה וכלאו אותם במחנה המעצר בלטרון. הסבת השם נועדה להמחיש את נחישות התנועה הציונית מול מדיניות הדיכוי הבריטית.

​

לקראת ההפלגה, הונהגה במחנה היררכיה פיקודית ברורה שנועדה לתפעל את הספינה באופן אוטונומי:

1. מטה הספינה: גרעין פיקודי ששימש כיד ימינם של אנשי 'ארגון הפלי"ם' שהיו על הספינה.

2. יחידת סדרנים (משטרה): מקרב המעפילים  גוף שתפקידו שמירה על המשמעת והסדר הציבורי במחנה ובהמשך בלב ים.

3. יחידה רפואית: גיוס אנשי מקצוע מבין המעפילים (רופאים, אחיות וחובשים).

4. מערך לוגיסטי: צוותי מטבח ושירותים.

5. חיל חלוץ: קבוצת עבודה שנשלחה לנמל מרסיי מבעוד מועד להכנת התשתיות הפיזיות בבטן האנייה. 

 

כדי להבטיח פינוי מהיר בעת סכנה, נערכו אימונים חוזרים ונשנים שדימו עלייה וירידה מהספינה תחת לחץ זמן. המעפילים תורגלו להתארגנות ב"מסדר יציאה" תוך חמש דקות מרגע הישמע האות, כשהם נושאים ציוד אישי מוגבל (עד 15 ק"ג לאדם). האימונים כללו מסעות רגליים בתנאי שטח והפלגות אימון קצרות. בד בבד, נשמרה סודיות מוחלטת מחשש לחשיפת המבצע בפני המודיעין הבריטי, אשר עקב מקרוב אחר תנועת כלי שיט בנמלי הים התיכון.

​

הכשרת האנייה והתאמתה למגורי אדם

בנמל מרסיי בוצעו עבודות תשתית נרחבות להסבת אניית המשא לאניית נוסעים בתפוסה גבוהה. העבודות בוצעו בשיתוף פעולה עם ספקים מקומיים (כדוגמת ג'ו ואלברט בהרליה), אשר סייעו גם בהברחת ציוד קשר ונשק. בטן האונייה נוצל במלואו ונבנו בו דרגשי עץ שישמשו לישיבה ושינה. לכל מעפיל הוקצה שטח מחיה מינימלי של 180 ס"מ אורך, 75 ס"מ רוחב ו-50 ס"מ גובה. באמצעות תכנון זה, הוכשרו מקומות לינה עבור 1,250 מעפילים.  הותקנו מערכות אוורור ותאורה בסיסיות, חדר חולים, אזור ייעודי לנשים הרות, ומתקני שירותים ומטבח ארעיים.

​

הספינה צוידה במלאי דלק, מים ומזון שנועדו להספיק ל-14 ימי הפלגה בים הפתוח, ובכך הושלמה המוכנות המבצעית ליציאה לדרך. במוצאי חג שמחת תורה (אוקטובר 1946), לאחר שהות של כארבעה חודשים במחנה המעבר, החל שלב הביצוע של מבצע ההפלגה. כל ההכנות נעשו בסודיות גמורה והועלמו כל הראיות הקושרות את האנשים למבצע העפלה.

​

המעפילים נדרשו להשמיד או למסור כל מסמך מזהה (תעודות, תמונות, מכתבים) שעלול היה לקשור אותם לארצות מוצאם או לחשוף את זהותם האמיתית בפני הבריטים. הם הוסעו מלה-סיטה לנמל במרסיי לפנות בוקר, בתוך משאיות מכוסות ברזנט למניעת זיהוי ויזואלי  והונחו להציג את עצמם כפועלים יוונים השבים לארצם במקרה של חקירה.

​

 הספינה הפליגה תחת דגל פנמה, כשבידי הנוסעים אשרות כניסה (ויזות) תקפות לקולומביה שבדרום אמריקה, ובכך הוצגו כמהגרים חוקיים כביכול.

​

היציאה מהנמל לוותה בתקלות טכניות וסביבתיות. בשל רוחות עזות, סטתה האנייה ממסלולה בעת היציאה מהנמל והתנגשה בסלעי המזח. אף שהצליחה להיחלץ בכוחות עצמה, מאוחר יותר התברר כי נגרם נזק למבנה הספינה (סדק) שהוביל לחדירת מים.

המידע המוקדם על מהירות הספינה (כ-10 קשרים) התברר כשגוי. הספינה הייתה איטית משמעותית, עובדה שהאריכה את משך ההפלגה הצפוי מעבר ל-8–9 הימים. מלאי המזון, הדלק והמים שהועמס היה אמור להספיק לתקופה מקסימלית של 14 יום.  העיכוב במהירות השיוט יצר חשש ממשי לאזילת האספקה בטרם הגעה ליעד. סערות וים סוער הגבירו את מקרי מחלת הים בקרב הנוסעים. מטעמי ביטחון המעפילים אולצו לשהות בבטן האנייה הצפופה במשך רוב שעות היום, והורשו לצאת לסיפון רק תחת מעטה החשיכה.

במהלך ההפלגה החמיר הסדק בדופן הספינה והצריך הפעלה רציפה של משאבות המים. כאשר התקלקל מנוע המשאבה, נוצרה סכנת טביעה מידית. המעפילים אורגנו בשרשרת אנושית לשאיבת מים ידנית באמצעות דליים עד לתיקון התקלה.

​

בשל חומרת המצב הטכני, נוצר עימות בין הקברניט הזר של האנייה (אלווארליימס קאריון) לבין המפקד "אורי". הקברניט דרש לשדר אות מצוקה (SOS) ולהפליג לנמל הקרוב (כרתים), אולם הפיקוד הארצישראלי סירב מחשש לחשיפת המבצע וביטולו. לבסוף, הצליח הפיקוד לשמר את השליטה בספינה ולשכנע את המעפילים להמשיך ביעד המקורי.

עם צריכת הפחם והמים המתוקים, איבדה הספינה את האיזון והחלה לנטות על צדה. כדי למנוע התהפכות, הנהיג המפקד אורי גורן שיטת איזון דינמית: המעפילים הונחו לעבור מצד לצד ("עשרה איש לשמאל", "עשרה איש לימין") לפי פקודות במערכת הכריזה, ובכך נשמר שיווי המשקל המכני של כלי השיט.

​

ביום ה-11 להפלגה זוהתה ה'לטרון' על ידי מטוס סיור בריטי. למחרת הוקפה הספינה על ידי שלוש משחתות של הצי המלכותי. הבריטים פנו לספינה בשמה המקורי ('סאן דמיטריו'), אך הפיקוד השיב בשם העברי "לטרון" והצהיר כי הנוסעים הם אזרחים יהודים השבים למולדתם.

אחת המשחתות חבטה בדופן ה'לטרון' וגרמה לחור נוסף, שהביא לנטייה קשה ומסוכנת של הספינה. משחתת אחרת נאלצה לתמוך בה פיזית כדי למנוע את טביעתה בטרם ההגעה לנמל.

​

המעפילים החליטו להילחם על זכותם לרדת על החוף בארץ ישראל ולשם כך לקראת ההגעה לנמל  חיפה הם הצטיידו ב"נשק מאולתר" (קופסאות שימורים, מוטות עץ). הספינה נכנסה לנמל חיפה ב- 1.11.1946, כשהיא נוטה על צדה בצורה קיצונית. 

כשהבריטים עלו לסיפון הם נתקלו בהתנגדות המעפילים והתנהל מאבק פנים אל פנים מול החיילים הבריטים שהשתמשו בגז מדמיע וזרנוקי מים. לאחר שהוכנעו, המעפילים הורדו במהירות מהסיפון מחשש לטביעה מידית ברציף.

הם הועלו ישירות לאניות גירוש בריטיות ("בתי סוהר צפים" המוקפים גדרות תיל). למרות השאיפה להשתקע בארץ ישראל, המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.

​

 האנייה 'לטרון' הפכה לסמל למאמץ הפיזי והארגוני הכביר שהושקע בהבאתה לחופי הארץ.

מעפילי 'לטרון' שהו "במחנה הקיץ"  בקפריסין,  וזכו להגיע לארץ ישראל רק כעבור שבעה חודשים.

​

כתבה: אסתר בוזי

 

מקורות:

ראובן אהרוני, מטות התורן: ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה. המרכז לתולדות כח המגן ע"ש ישראל גלילי, 1997.

אורי גורן, משני צדי הקריפטו. הוצאת המחבר, 2008.

אסתר שטרייט וורצל, שבעת המנעולים. הוצאת כתר, 1995.

עדויות מעפילים מתוך האינטרנט

אתר אינטרנטי-העפלה והרכש 

​

​

ויקיפדיה - הערך "ספינת המעפילים לטרון" 

סרט: https://www.youtube.com/watch?v=fF-aidtRj7U&t=4s

​

​

​