סיפור ההפלגה:

הספינה 'שבתאי לוזינסקי' נבנתה בשלהי 1946 באיטליה, כספינת סוחר קטנה עשויה עץ, בעלת שני תרנים בתפוסה של 298 טון בשם 'סוזאנה' (Susana). בתחילת 1947 נרכשה הספינה ע"י יהודה ארזי, ראש המוסד לעליה ב' באיטליה והוכשרה על ידי אנשי המוסד והפלי"ם, להובלת כ 823 מעפילים מרומניה, הונגריה ופולין.

'סוזאנה' הייתה אמורה להפליג בתחילת פברואר 1947, אך בעת ההעמסה הים היה סוער והתגלתה חדירת מים בבסיסה, דבר שהצריך תיקון במספנה בלה ספציה. צוות הספינה היה איטלקי, כולל רב החובל. מפקד הספינה, דוד מימון (סנפיר), איש פלי"ם מנוסה, אשר בפועל תפקד כרב החובל. יחד איתו היו ארבעה מלווים: בצלאל דרורי, אברהם קרני (רוקמן), אוסי רביד ואברהם חיינקינד גדעוני.

דוד מימון מספר בזכרונותיו: "הגעתי למחנה העולים מטפונטו, ליד עיר הנמל טרנטו. גרתי עם העולים ועזרתי בארגון החיים במחנה ואימון האנשים לקראת ההפלגה. בין השאר, עסקנו באימון בעליה ובירידה מהספינה בעזרת רשת חבלים. בינתיים הכנו את האנייה ואת הציוד לקראת המסע. בתוך המחסן של האנייה בנו פיגומים של עמודי מתכת וביניהם קשרו ברזנטים, כך שנוצרו 7 קומות של ערסלים, זה מעל זה. הכינו גם אוכל בארגזים... האיטלקים המקומיים שיתפו איתנו פעולה, אך היה עלינו להסתיר את פעילויותינו מהשלטונות, כיון שאיטליה נשלטה אז בידי הבריטים."

מחנה העולים ששכן על החוף, הוסבר כמחנה נופש לאנשים חולים, על מנת למנוע הגעה של המשטרה האיטלקית ושל כאלה שיכלו לגרום לסיכון כלשהו של תכנית ההפלגה. קבוצת צעירים מקרב המעפילים עזרו בארגון ובניהול החיים במחנה ואחר כך על הספינה.

ב 4 במרץ 1947, לאחר עיכובים, הפליגה הספינה 'סוזאנה' מנמל מטפונטו ועליה 650 מעפילים.​

במקביל, יצאה ספינת שירות קטנה בשם 'אלברטינה' עם 173 מעפילים. כשיצאה ה'סוזאנה' ללב ים, הוסב שמה ל'שבתאי לוז'ינסקי', על שם פעיל המוסד לעליה ב' באיטליה, שנהרג בתאונת דרכים באיטליה ברומא ב- 18 בינואר 1947.

הספינה 'שבתאי לוז'ינסקי' הפליגה לעבר החוף הדרומי של טורקיה, שם צורפו אליה העולים מהספינה 'אלברטינה'. על הספינה היו הנוסעים מאורגנים בקבוצות – 'קיבוצים' כפי שכינו אותם עוד בימי שהותם במחנות המעבר באיטליה. לכל קבוצה היה מזכיר, שדאג לענייני ה'קיבוץ' שלו. המפקד דוד מימון מספר כי היו להם כושר ארגון וכושר אלתור ראויים לציון. היו בספינה מטבח ומרפאה וכן רופאים ואחיות מקרב המעפילים.

מטורקיה הפליגה הספינה דרומה עד לחוף דמייטה, מערבית לפורט סעיד שבמצרים. הבריטים פטרלו במשחתות ובמטוסים לאורך חופי ישראל, ומימון מעיד כי חשב שהגעה מדרום, מכיוון מצרים, יכולה להפתיע אותם. כשהספינה הפליגה לאורך החוף לכיוון מזרח לעבר חופי הארץ, המעפילים היו חבויים מתחת לסיפון.

בארבע לפנות בוקר ב 12 במרץ 1947 הגיעה 'שבתאי לוז'ינסקי' לחוף ניצנים. הים היה סוער ולא ניתן היה להוריד את האנשים לחוף בסירות. הספינה התקרבה אל החוף ועלתה על שרטון חול כמאה מטרים מהיבשה וכך פרצה את ההסגר הימי של הבריטים.

אנשי פלמ"ח וההגנה מבני היישוב, בפיקודו של אורי יפה, שחו וניצבו בשתי שורות מהחוף ועד הספינה ויצרו מסלול דרכו עברו עולים חגורים כולם בחגורות הצלה. מי שידע לשחות, שחה אל החוף והאחרים צפו ונישאו על כפי צעירי היישוב, כפי שתאר המשורר נתן אלתרמן בשירו "שיר פרידה לרב חובל איטלקי":

"הן ראית כיצד מספינות אל החוף

הם נושאים את עמם עלי שכם"

משהתברר כי הבריטים גילו אותם, נחפזו המעפילים אל תוככי קיבוץ ניצנים ובדרכם השליכו את מטלטליהם כדי שלא לעכבם. אנשים מהקיבוץ ומיישובי הסביבה קבלו את פניהם ולימדו אתם לומר "אני יהודי מארץ ישראל", שכאשר ייחקרו על ידי הבריטים, זו תהא תשובתם היחידה.​

כ 350 מהמעפילים הצליחו להשאר בארץ. השאר נתפסו וגורשו לקפריסין ביחד עם כ 170 מאנשי היישוב ואנשי פלמ"ח/פלי"ם, שהתערבו ביניהם בשטח ההורדה. כעבור מספר שבועות הוחזרו לארץ 300 אנשים, בתוכם אנשי היישוב וכמה מאנשי הפלי"ם שנתפסו על החוף.

חיים חפר כתב על הספינה את שירו "שושנה".

​

מקורות:

אנית המעפילים שבתאי לוז'ינסקי - ספרון שהוכן לכבוד הכנס במלאת 15 שנים להעפלה.

ראובן אהרוני, מטות התורן: ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה. המרכז לתולדות כח המגן ע"ש ישראל גלילי, 1997.

נחום בוגנר, ספינות המרי: ההעפלה 1948-1946. משרד הביטחון ההוצאה לאור, המרכז לתולדות כח המגן ע"ש ישראל גלילי, 1993.

דוד מימון, דרך בים: סיפורו של דוד מימון. הוצאת המשפחה, 2007.

מרדכי נאור, המעפילים לקפריסין. אריאל, 2000, 41-35.

עדה סרני, ספינות ללא דגל. עם עובד, 1975

דוד שערי, גירוש קפריסין 1948-1946. אוניברסיטת תל אביב, ההסתדרות הציונית העולמית, 1981.

​

כתבה: אסתר רותם​