סיפור ההפלגה:

סיפור הפלגתה של אוניית המעפילים "'כנסת ישראל'" הוא למעשה סיפור הפלגתן של שתי אוניות שנשאו בבטנן 4000 מעפילים, שרידי שואה מרומניה ומהונגריה. האונייה הגדולה שלתוכה נדחסו 3,500 מעפילים, מכל קשת הגילים ומכל קשת הגוונים של העיירה היהודית, נקראה "תנועת המרי העברי", כשם התנועה המאוחדת של המחתרות בארץ, והאונייה הקטנה "אבא ברדיצ'ב" על שמו של הצנחן שהוצא להורג על ידי הנאצים, שלתוכה הוכנסו 500 בני נוער.

באוגוסט 1946 הועלו המעפילים בבוקרשט ובבודפשט על רכבות שהביאו אותם לזאגרב שביוגוסלביה (היום קרואטיה). 4000 המעפילים שוכנו בתוך שלד של בניין אוניברסיטה בפרוורי זאגרב, ללא רצפה, ללא חלונות ודלתות, ללא מדרגות, פרוץ לקור, לרוחות, לגשמים ולשלגים, ללא מזרנים וללא שמיכות. בבניין האוניברסיטה שהו במשך כשלושה חודשים בהמתנה להכשרת האוניות לייעודן כאוניות מעפילים.

בתחילת נובמבר החל מסעם של המעפילים ברכבות לנמל באקאר שלחופי הים האדריאטי, שם ציפו להם שתי האוניות.

ביום שני 4.11.1946 טיפסו המעפילים אל האוניות ובצהרי יום שלישי, 5.11, י"א בחשוון תש"ז, נקראו המעפילים אל הסיפון. מפקדי האונייה: בנימין ירושלמי, יוסי הראל, ראובן יתיר ויואש צידון הציגו עצמם לפני המעפילים, דגל הלאום הונף ואלפי המעפילים פרצו בשירת "'התקווה'" כשעיניהם נשואות אל הדגל. מעיני רבים זלגו דמעות. על החוף עמדו כל תושבי באקאר מנופפים בידיהם לברכה. צופרי האוניות צפרו בקול גדול ונענו בצפירות ברכה ממושכות. שיירת המעפילים הגדולה בהיסטוריה יצאה לדרכה ליעד הנכסף: ארץ ישראל.

ביום חמישי 7.11, י"ג בחשוון תש"ז, יומיים לאחר ההפלגה, נולד על האונייה התינוק הראשון מבין 12 תינוקות שנולדו על האונייה במסעה הארוך, ונקרא שמו בישראל סער, כהצעתו של קצין הקשר יואש צידון, על שם הסערה שבתוכה הוא נולד ועל שם "הסערה" בחיי האומה.

ביום שבת, ארבעה ימים בלבד לאחר ההפלגה, שבק מנועה של אבא ברדיצ'ב והיא החלה להיסחף לעבר שדה מוקשים ימי. סכנת התפוצצות על 500 נוסעיה ריחפה על האונייה. שעה ארוכה נעשו ניסיונות של המרי העברי להתקרב ל"אבא" ולחלצה אולם ללא הצלחה. ברגע מסוים נאלצו מפקדי המרי לבשר לחיים פרדקין מפקד אבא כי לא יוכלו יותר לסכן את פעילי ומעפילי האונייה. אבא המשיכה להיסחף בין האיים הקטנים לעבר שדה המוקשים היומי ואז אירע הנס, היא התנפצה אל שרטון קטן. בסדר מופתי התנהלה ירידת 500 המעפילים בני הנוער אל האי ובתוך שעה וחצי היו כ-ו-ל-ם על האי, בשקט, בלי פאניקה, מכורבלים במעיליהם מפני הגשם הצולף, רטובים עד לשד עצמותיהם, מחכים לבאות. הם הועברו אל החוף ולמחרת הועלו אל סיפון "המרי". לאחר התארגנות לקליטת 500 מעפילי אבא נשאה עתה המרי בבטנה 4000 מעפילים.

מסעה של המרי הלך והתארך. לחמישה ימים נזקקה כדי להצטייד להמשך המסע לאחר שגם כל המזון באבא טבע. ב-15.11 הפליגה האונייה מתוך תחושה שעכשיו מתחיל המסע האמתי לארץ ישראל.

ביום 18.11 התרחש אסון בחדר הלידה. התינוק החמישי שנולד על האונייה נפטר בלידתו. טקס קבורתו הימית היה מראה קשה מאין כמותו. התינוק המת ננעל לתוך ארגז קטן שנעטף בדגל הלאום. יוסי הראל מפקד האונייה הצדיע. גל גדול התרומם ושני מלחים החליקו את התינוק לים על גבי קורה שנמתחה מהסיפון.

ביום 20.11.1946 הגיעה האונייה לאי היווני סיריני. צוות האונייה היווני ירד, את מקומו החליף ראובן יתיר כרב החובל וצוות מעפילים שהוכן לרגע הזה. מעתה נשאו מלווי האונייה באחריות להבאתם של המעפילים לארץ בהישארם ללא ימאים מקצועיים ומנוסים. לקראת ההגעה לארץ אסף יוסי, מפקד האונייה, את המעפילים, ותיאר בפניהם בגילוי לב את אפשרות פריצת הסגר הבריטי וירידה לחוף, אך גם את האפשרות, שהיתכנותה גבוהה יותר, היתפסות על ידי משחתות בריטיות, התנגדות וגירוש לקפריסין. הוא סיים בשיחת מוטיבציה, ציונות כפשוטה. האונייה נדרכה, החלו ההכנות להתנגשות עם הבריטים, הכנת אמצעי לחימה ואימונים.

ביום ראשון, ראש חודש כסלו, 24.11, בשעה 9.30 בבוקר, אחרי שלושה שבועות של מסע תלאות בתנאים קשים ביותר של צפיפות, מזון יבש, מים מלוחים ומחלות ים מתישות, חג מטוס בריטי מעל האונייה. האונייה נתגלתה. עם רדת הלילה הוארה הספינה באור זרקורים ממשחתת שהתייצבה לידה. איתותים מהמשחתת: "שוטו ישר לקפריסין. אם תנסו להיכנס לארץ תיאסרו".

תשובת האונייה: "לא נחליף מחנות ריכוז באירופה במחנות ריכוז אנגלים? האם אנו פושעים שאתם רודפים אותנו? אנחנו נילחם בעד זכותנו לחיות. נילחם בחופים. נילחם ברחובות ונילחם על אונייתנו".

האונייה המשיכה דרומה לאורך חופי לבנון, והיא מלווה בארבע משחתות בריטיות. בתשובה לאיתות נוסף עולה שאגתם של המעפילים: "ארץ ישראל", ומיד לאחריה פורצת מגרונותיהם של אלפי המעפילים שירת "'התקווה'".

לבית הדין הגבוה לצדק של בריטניה בארץ ישראל הוגשה בקשה למנוע את גירוש המעפילים. בית המשפט נענה לבקשה לדון בגירוש. בעקבות זה הורה המוסד בארץ למפקד האונייה להרשות עליית מלחים לאונייה, לא להתנגד אלא אם ינסו להוריד מעפילים אל אוניות הגירוש, וכן להחליף את שם האונייה "תנועת המרי העברי" המשדר רוח לחימה ל"'כנסת ישראל'" המשדר רוח פיוס, זה השם שבו תיזכר האונייה לנצח.

ביום שלישי 26.11, ג' בכסלו תש"ז, בשעה 12.00 לערך נכנסה האונייה לנמל חיפה ונקשרה למזח. עם הניסיון הראשון להוריד ילד לחוף, פרץ הקרב. מטר של קופסת שמורים הושלך על הבריטים שנסוגו, ובתגובה הם פתחו באש שממנה נהרגו שני מעפילים: חיים מולר ואייזיק רוזנבוים. לאחר מכן השליכו לסיפון ואף לבטן האונייה פצצות גז מדמיע שבסופו של דבר הכניעו את המעפילים. בניגוד להסכם הורדו המעפילים לחוף ובאופן משפיל הועברו אל ספינות הגירוש, ספינות הכלא. הישוב בארץ היה מזועזע. "כזוועות שהיו הפעם עוד לא היו בהעברתה של שום אוניית מעפילים"-כתב "דבר".

במשך יומיים שטו אוניות הגירוש לאורך חופי הארץ. המעפילים פתחו בשביתת רעב אך כוחם לא עמד להם והם שברו את השביתה. ביום ששי 29.11 דחה בית המשפט הבריטי את עתירת המעפילים והאוניות פנו לנמל פמגוסטה בקפריסין. במשך השבת וביום ראשון, 1.12, הורדו המעפילים התשושים לחוף וגם הפעם לא הקלו על הבריטים ועשו זאת תוך התנגדות פעילה.

תמו עשרים ושמונה ימי מסעה רב התלאות של 'כנסת ישראל', כמעט חודש, עשרים ושלושה מהם על סיפונה של 'כנסת ישראל' וחמישה על סיפונן של אוניות הגירוש, והחלו ימי התלאות במחנות קפריסין.

​

כתב: מרדכי סער מרמורשטיין