מעפילים - בנו את הארץ, בונים את הזיכרון
"שורות המגינים בקפריסין תרמו למלחמת השחרור לפחות אוגדה" יואש צידון (צ'אטו)
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד, עָמַד נוֹפֵל־אַפַּיִם.
כָּבַשׁ בּוֹ רֹאשׁ אֲבִי-אִמְּךָ, פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם.
נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, עִם אֱלוֹהָיו בִּשְׁנַיִם.
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ נִכְרַת, נִכְרַת וַיְהִי לְתֹרֶן...
הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד, עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!
בקרו
אותנו
הסרטים
הקהילה
ויקיפדיה
אתרי ההנצחה - איטליה
באקולי, המוזיאון בוילה סקאלרה
בהכנה
בוקה די מגרה - אבן הזיכרון להפלגת הספינות
בוקה די מגרה (Boca di Magra) הוא נמל קטן בצפון מערב איטליה, הממוקם בקרבת העיר לה ספציה .הוא ידוע בעיקר כנקודת מוצא לאוניות מעפילים שיצאו מאיטליה לארץ ישראל בתקופת העלייה הבלתי לגאלית.
הנמל שימש כנקודת יציאה לספינות 'כתריאל יפה' , 'כ"ג יורדי הסירה' , 'ארבע חירויות' ו'פלמ"ח'. 'כתריאל יפה' הפליגה מבוקה די מגרה ב31 ביולי 1946 ועל סיפונה היו 604 מעפילים ניצולי שואה. 'כ"ג יורדי הסירה הפליגה ב 2 באוגוסט 1946 ועל סיפונה 790 מעפילים. 'ארבע חירויות' הפליגה ב 23 באוגוסט 1946 ועליה 1024 מעפילים, 'פלמ"ח' הפליגה ממעגן בוקה די מגרה ב-11 בספטמבר 1946 עם 411 מעפילים (כשאליהם נוספו בלב ים עוד 200).
הספינות הללו ניסו לפרוץ את הסגר הבריטי על ארץ ישראל, אך נתפסו על ידי הצי הבריטי ונגררו לנמל חיפה. המעפילים התעמתו עם הבריטים במטרה להישאר בארץ, אך לבסוף גורשו לקפריסין. פרטים על הספינות בפרק 'ספינות המעפילים'. בעיירה פיומרטה הסמוכה למפרץ הוקם יד זכרון למעפילים שיצאו מהמפרץ בדרכם לארץ ישראל
לה ספציה - גל-עד בטיילת ושער ציון
לה ספציה היא עיירה קטנה השוכנת בצפון מערב איטליה ליד גינואה. הנמל בעיירה זו מלא תפקיד במסעות ההעפלה, שחלקן יצאו מנמל לה- ספציה. סביב נמל זה התרחשה דרמה שכונתה 'פרשת לה-ספציה'.
ב4 אפריל 1946 נתפסה שם בנמל על-ידי הבריטים ספינה ועליה 1014 מעפילים. משחתות של הצי הבריטי כתרו את הספינה והורו למעפילים לרדת לחוף, בכוונה לשלוח אותם בחזרה למחנות באירופה. יהודה ארזי, ראש המוסד לעלייה ב' באיטליה, מחופש כמעפיל, תפס פיקוד והכריז על מאבק שנמשך 33 ימים, ושכלל שביתת רעב של 75 שעות. עיתונאים מכל העולם הגיעו למזח, ודעת הקהל העולמית רעשה. זו הייתה הפעם הראשונה שגורלם של היהודים העקורים, ניצולי השואה, מבקשים מקלט בא"י והשערים נעולים בפניהם.
לבסוף נכנעה ממשלת בריטניה, והספינה 'דב הוז', ועוד ספינה שנרכשה גם היא על-ידי המוסד לעליה ב' 'אליהו גולומב' הפליגו לארץ בגלוי, כשכל האנשים על הסיפון שרים את התקווה.
הפרשה היוותה נקודת מפנה הן במדיניות של ההנהגה בארץ לגבי ההעפלה (ממאבק סמוי למאבק גלוי) והן מבחינת דעת הקהל בעולם, ורבים טוענים שהסיפור הזה וסיפור אקסודוס אחריו הכשירו את הקרקע להחלטת האו"ם ב-47. [סיפורה המלא של פרשת לה- ספציה מופיע במדור (לשונית): סיפורי מורשת].
עבור העיר לה ספציה זהו פרק מכונן בתולדותיה. התושבים שם גאים במיוחד בסולידאריות ובעזרה שהושיטו לניצולים בכל דרך אפשרית (גם שם, וגם בעוד כמה עיירות סמוכות), ובכל שנה עורכים שם טקס מיוחד.
ב-18 ביוני 2019 התקיים בעיר הנמל לה ספציה שבאיטליה טקס חנוכה של אתר הנצחה להעפלה ולדרמה שאירעה שם, בנמל במאי 1946. בטקס הוסב שם מזח פליארי (Molo Pagliari) בנמל לה-ספציה לטיילת בשם 'דרך הזיכרון" (Via della memoria) ' ובה צוינו שמותיהם של יהודה ארזי, מפקד המוסד לעליה ב' באיטליה ומפקד ספינת המעפילים ושם סגניתו ומחליפתו בהמשך בתפקיד באיטליה עדה סרני .
האתר כולל פסל גדול משיש לבן "כנפים של תקווה" שהוצב על המזח מול הים, ולאורך המזח הוצבו פאנלים המספרים את סיפור השואה, הבריחה, ההעפלה והסיפור הספציפי של לה ספציה. בטקס השתתפו כ-20 אנשים מישראל, ובכללם סגנית השגריר ברומא, מנהלי מחנה המעפילים בעתלית של המועצה לשימור אתרים ומכון איילון, בנים של מעפילים ושל גדעונים, אנשים שנולדו במחנות עקורים באיטליה
ד"ר אורלי בך, נכדתו של יהודה ארזי, שעמד בראש המוסד לעליה ב' באיטליה והיה במרכז הדרמה שם, הוזמנה להיות שותפה פעילה בבחירת האמנים ובהקמת האתר, ואליה הצטרף גם הנכד חיים קונפינו של עדה סירני, יד ימינו של יהודה ארזי, שהפכה אחריו לראש המוסד לעליה ב'. האתר כולו נקרא על שם יהודה ארזי ועדה סירני.
כמו כן, במלאת 50 שנה לאירועי 1946 הוצבה בעיר לוחית זיכרון המציינת את תמיכת אנשי העיר במעפילים.
סלבינו, בית שיזופולי
בית שיזופולי שימש בשנים ספטמבר 1945 לנובמבר 1948 כבית ל800 ילדים יהודים ניצולי שואה, רובם יתומים אשר הגיעו לאיטליה בעזרת תנועת הבריחה בדרכם לארץ ישראל. לאחר שהייה קצרה במילאנו, הועברו הילדים בקבוצות קטנות לבית בסלבינו,
שם הוכשרו לקראת העלייה לארץ וזכו לחיים חדשים. הילדים נאספו מרוסיה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין, ליטא וגרמניה.
הבית נמצא בעיירה סלבינו שלמרגלות האלפים בצפון איטליה ושימש משנת 1933 ועד סוף מלחמת העולם השנייה כמעון קיץ לילדים מטעם המפלגה הפשיסטית. לאחר המלחמה הוסב הבית על ידי חיילי הבריגדה היהודית בראשותו של משה זעירי לבית עליית הנוער.
המתחם יכול היה להכיל כ-400 נפשות בו זמנית. הילדים היו בגילאי 3 עד 18. הם הגיעו לעיירה בקבוצות ובעת הגעתם לבית קיבלו את פניהם המדריכים הארץ ישראלים. אחת הקבוצות הראשונות שהגיעו לבית הייתה קבוצת 'אחווה' של כ-30 ילדים מלודג'. הקבוצה הייתה מלוכדת ודוברת עברית ולאט לאט החלו להגיע לבית קבוצות רבות ומתחלפות של ילדים מאירופה. בעת שקבוצה אחת עלתה לארץ ישראל, קבוצה חדשה הגיעה לבית. הילדים עזבו בקבוצות לפי סדר הגעתם ועלו לארץ כחלק מעליית הנוער של מפעל ההעפלה ,שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' .הקבוצה הראשונה עזבה ב-1946והאחרונה בנובמבר 1948, כחצי שנה לאחר הקמת המדינה, אך כבר מספטמבר 1948 הפסיקו להגיע ילדים חדשים לבית.
בחודשים הראשונים, היה מחסור במזון ובבגדים חמים וכתוצאה מכך המנות היו קצובות. אך, עם הזמן, החלו להגיע תרומות מגורמים שונים, כגון אונרר"א, הג'וינט, הקהילה היהודית באיטליה בראשות עמנואלה קנטוני, ראש עיריית מילאנו באותה התקופה, ארגונים פרטיזנים אנטי פשיסטיים, והבריגדה היהודית. גם התושבים המקומיים היו מעורים בנעשה בבית ועודדו את הילדים בפעילותם.
הילדים חולקו לכיתות לפי גילם, והתחנכו בתוכנית לימודים שנועדה להשלים את לימודיהם בתחומים כלליים אותם החסירו, וכן לימוד מלאכות שונות כמו מסגרות, נגרות ותפירה. בנוסף, הקפידו על חינוך ליהדות וציונות שנועד להכינם לעלייה לארץ ישראל ,כולל לימוד עברית. בנוסף, בני הנוער הגדולים עבדו באחזקת המקום.
לאחר 1948 המשיך בית שיזופולי למלא תפקיד כמושבת קיץ ובמהלך שנת הלימודים גם כפעוטון ובית ספר יסודי. הבית נסגר בשנת 1985.
עם היעלמותם של רבים מהילדים שהתגוררו בשיזופולי, הורגש הצורך לאסוף את סיפוריהם בספרים, תחקירים, סרטי תעודה, תערוכות, פעילויות, תהליך שהגיע לשיאו בספטמבר 2015 במפגש הגדול לציון שבעים שנה לפתיחת בית הילדים שיזופולי.
ב 27 לאוקטובר 2019 חנכה עיריית סלבינו את "מוזיאון הזיכרון היהודי לשיזופולי – בית הילדים של סלבינו".
סנטה מריה אל בניו, מוזיאון הכנסת האורחים
למחנות העקורים באיטליה הגיעו עקורים יהודים משארית הפליטה כבר מיד לאחר סוף המלחמה, בעיקר בין השנים 1946–1947. יהודים אלה ראו בשהותם באיטליה תחנת מעבר זמנית במסעם למולדתם החדשה, בין אם בישראל או במדינות אחרות מעבר לים.
מספרם המדויק של העקורים היהודים ששהו באיטליה אינו ידוע לחוקרים, משום שרבים מהעקורים הסתננו לאיטליה באופן בלתי חוקי, היו חסרי מסמכים מזהים, בעלי מסמכים מזויפים או שלא נרשמו כלל אצל הרשויות או הארגונים שפעלו באיטליה. על פי ההערכות, בין השנים 1945 ל-1951 שהו על אדמת איטליה לפרקי זמן שונים בין 50,000 ל-70,000 עקורים יהודים. רובם עלו לארץ ישראל, ואחרים למדינות אחרות מחוץ לאירופה, בעיקר לצפון אמריקה.
בשנים שלאחר המלחמה, פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. לא כל הפליטים במחנות היו יהודים, ולא כל המחנות היו פעילים לאורך כל התקופה. היו מחנות קטנים בהם שכנו עשרות יהודים, והיו שהכילו מאות ואף אלפי יהודים. בכל מקום שבו שהו העקורים, הם התארגנו במסגרת קהילתית, חברתית, פוליטית ותרבותית עצמאית ומובדלת .בסלנטו שבמחוז פוליה בקצה המגף שבדרום איטליה, הוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה מחנות עקורים בארבע עיירות:
-
טריקאזה (Tricase)
-
סנטה צ'זריה (Santa Cesarea)
-
סנטה מריה די לאוקה (Santa Maria Di Leuca)
-
סנטה מריה אל בניו (Santa Maria El Bagno)
סנטה מריה אל בניו (לשעבר סנטה מריה די באני) הוא כפר דייגים קטן הממוקם על חוף הים היווני, במפרץ טרנטו.
סנטה מריה אל בניו היה האתר של מחנה עקורים שהתקיים לאחר מלחמת העולם השנייה. במחנה זה הוקם ופעל בית הספר "אודים", בו קיבלו מאות ילדים, שרידי מחנות הריכוז, הכשרה בדרכם לארץ ישראל. בעיירה זו עברו כ-150,000 יהודים בין השנים 1947-1943.
הפליטים הבוגרים, הילדים היתומים והתינוקות שוכנו בוילות ברחבי העיירה. אחת הוילות שמשה כקליניקה רפואית ואחרת הפכה לקפיטריה ולמקום מפגש.
הפליטים קיבלו סיוע מארגוני צדקה יהודיים כג'וינט. ארגנו מסגרות לימוד שלימדו בין השאר עברית והכנה לקראת החיים בארץ ישראל. ואלה כללו גם הכשרות מקצועיות כגון, מכניקה, נגרות, תפירה, הדפסה ועוד.
הפליטים היהודים נחשפו לתרבות הארץ ישראלית גם באמצעות הקמת תיאטרון. למען זהותם היהודית הוקם בית כנסת בו נערכו חתונות רבות.
הקשרים בין הקהילה המקומית לפליטים היהודיים היו חמים וכללו גם החלפת מוצרים ושירותים. הפליטים שקיבלו עודפי פריטי ביגוד מהג'וינט מסרו חלק מהעודפים למקומיים בתמורה למוצרי מזון. הרופאים האמריקאים שהובאו לטפל בפליטים סייעו גם לאוכלוסייה המקומית.
בעיירה נפתח ב14 לינואר 2009 מוזיאון, 'מוזיאון הזכרון והאירוח', Museo della Memoria e dell'Accoglienza"'', שתוכנן על ידי האדריכל צבי לוקה, לזכרם של העקורים ששהו בסלנטו לאחר מלחמת העולם השנייה. זהו המוזיאון הראשון באיטליה שמוקדש כולו לזכר השואה. הרעיון להקמת המוזיאון עלה בעקבות הענקת נשיא איטליה ב 2005 את מדלית הזהב האזרחית לתושבי האיזור על קבלתם את ואירוחם החם של התושבים את פליטי השואה שהגיעו לאיזורם.
המוזיאון מכיל חומר ארכיוני שמי, עדויות, תערוכת קבע של תמונות שצולמו בעת שהות הפליטים שם שמאפשרות ללמוד על חיי היום יום של הפליטים באותם ימים. כמו כן נמצאים במוזיאון סרטונים, וכן חדר מולטימדיה וספרייה. מספר ציורי קיר שרשמו הפליטים היהודיים הועברו למוזיאון.
מקורות
Fabrizio Ghilo, Fabrizio Lelli, The Jewish Salento: Travel guide. Lecce: Capone Editore srl, 2022.
תמונות של המוזיאון
- Museo della Memoria e dell'Accoglienza בגוגל
-ב Wikimedia Commons
Museo della Memoria e dell'Accoglienza
כתבה: סנונית שהם
סנטה צזריה, אבן הזיכרון
בהכנה
סנטה מריה די לאוקה, פסל הזיכרון
בהכנה
בהכנה
מילנו - ויה אוניונה 5, מרכז לגולה
מילנו - סקולה קדורנה, מרכז לפליטים
נוננטולה, וילה אמה